ילדי טהרן : סיפור של אברהם ננצל ז"ל

8

אברהם ננצל, נמנה עם בני הקבוצה השנייה של ילדי טהרן, היה בן 13 כשמלחמת העולם השנייה החרידה את עיירתו, ריפין. הוא החמישי בין תשעת ילדיו של סוחר תבואות. ננצל זוכר כיצד הופרה שגרת חייהם השלווה, כשאל הקלגסים הנאצים שנכנסו לעיירה הצטרפו בני החוואים הגרמנים באזור.

לאחר ששרפו את בית הכנסת, עם השמש שהיה בו ועם ספרי התורה, הבנו שהולך לקרות משהו איום ונורא", הוא מעיד. משפחת ננצל ברחה מזרחה, ולאחר שהסתבכה חציית הגבול לרוסיה, חילקה אמו את ילדיה לקבוצות ואמרה: "תצילו את עצמכם!". לאחר שהצליח לעבור לרוסיה עם אחותו, גולדה, התגלגל לקור העז בסיביר. משם עברו דרומה, לאוזבקיסטן, בתקווה לשיפור התנאים. "דווקא שם חטפנו מחלות ורעב", הוא מציין. "אני, אברהם ננצל, נאלצתי להפוך לגנב כדי שיהיה מה לאכול".

בטהרן ארגנו אותם ליציאה לארץ במשאיות דרך עיראק וירדן, דבר שנמנע מהקבוצה הראשונה, מפברואר 43', שבשל התנגדות הבריטים הגיעה הנה בתום מסע עקלתון דרך קראצ'י ותעלת סואץ. "כשנכנסנו למולדת שלנו וראינו את הממטרות מסתובבות בשדות העמק, האמנו שהגענו לארץ זבת חלב ודבש", מתפעל ננצל.

במחנה בעתלית רוסס עם חבריו ב־DDT, והוכנס לבידוד. לדבריו, נפגע בהמשך יותר מהקרב של נציגי המפלגות השונות על ילדי טהרן, ולבסוף מצא את עצמו בזרם הדתי במקווה ישראל. "כשהיו מעירים אותנו בחמש בבוקר לתפילה ולהנחת התפילין, זה היה זר לי", הוא מספר. "אמרתי לעצמי: אם אלוהים נתן להורים הצדיקים שלי להישרף באושוויץ, מה יש לי לחפש במקום הזה, מה גם שבסך הכל רציתי להיות חקלאי".

ננצל התגייס לפלמ"ח, הוריד מעפילים לחוף והיה פייטר במלחמת העצמאות. "לחמנו בלי הפסקה, וכדי להחזיק אותנו ערים, פיטמו אותנו עם כדורי מרץ", הוא מגלה. "כשחבר'ה שלנו לקחו שלל מכל הבא ליד, עמדתי בצד. היה לי מספיק שבדרך לארץ הייתי גנב".

אחרי המלחמה היה פלח מצטיין בשער העמקים, וכשנמאס לו, עזב חסר כל לתל אביב, שם לן שלושה לילות בתחנה המרכזית. מודעה בעיתון, שלפיה חברת יכין חק"ל מחפשת טרקטוריסט, הביאה אותו לשם. ב־52' התחתן עם רבקה, בת כפר חסידים, והמשיך בחקלאות. "הייתי ספץ במלפפונים". הם התמקמו בקריית טבעון, ושנים היה עובד המועצה לשיווק פרי הדר. לימים יצא לגמלאות מעבודתו, אבל לא משליחות חייו – לספר בבתי ספר על ילדי טהרן. "לא אתן שישכחו אותנו", הוא מבטיח.

כל השנים היה מראשי הפעילים למען עשיית צדק לילדי טהרן. "לא רצו להכיר בנו כניצולי שואה וכנרדפי הנאצים", מלין ננצל. "'אתם ברחתם!', נטען נגדנו. מה זה 'ברחתם'? אני הייתי בורח מהבית החם שלי? הרי גירשו אותנו ולקחו מאיתנו הכל".

מקור המידע

ראו גם : 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *