מאת: רות בקי קולודני
בצילום : האלוף חיים ארז
חיים ארז פיקד על חטיבה 421 – חטיבת השריון הראשונה שצלחה את התעלה במלחמת יום הכיפורים.
בחבילה שנשלחה לנהלל אל הילד הניק רוזנברג כלול היה מכתב קצר על שני דפי פנקס. הניק, אחד מילדי טהרן, גדל אצל ציפורה וצבי שניפר והם אהבוהו כבנם ושינו את שמו לשם העברי חיים.
ציפורה שניפר שקיבלה את החבילה לא הכירה את השולח יוסף רוזנשטיין מעין ורד וחששה שזה אחד העסקנים שמדי פעם שלחו מכתבים רשמיים בענייני קליטת ילדי טהרן.
עם זאת תמהה שנשלחה אליהם חבילה, שכן בדרך־כלל שוגרו אליהם מכתבים בלבד. היא הניחה את קופסת הקרטון על שולחן המטבח וציפתה בדאגה ובחוסר שקט שהנער יחזור מבית הספר.
בן שמונה היה הניק כשהגיע לנהלל כאחד מילדי טהרן בערב פסח 1943. עד אז, לאחר שברח עם אמו מוורשה, עבר סכנות ותלאות רבות. בהיותו בן ארבע שלחה אותו אמו בשלג כשפתק תלוי על צווארו כדי לשחררו ממחנה הסגר. לאחר מכן חי במחנה כפייה בסיביר, נדד אלפי קילומטרים לקזחסטן ואוזבקיסטן, חי במנזר בבית יתומים בסמרקנד ועבר מסע מפרך מטהרן לארץ דרך הודו, דרום־אפריקה ומצרים.
תוך חודשים אחדים בבית הספר בנהלל למד הניק־חיים היטב עברית ושכח את הרוסית והפולנית. עם ילדי המושב אסף ביצים בלול, טיפל בפרות ובכלבים, רכב על סוסים, קצר אספסת והחיים החדשים גרמו לו כמעט לשכוח את הוריו ואת ורשה ורצון להישאר בנהלל לתמיד.
כשחזר מבית הספר שם לב מיד לחבילה על השולחן אך לא התכוון לפתוח אותה. הוא לא ידע מיהו יוסף רוזנשטיין מעין ורד וגם לא רצה לדעת. פחד עמום אחז בו שאולי מתחילים שוב נדודים, מאסרים ובריחות, ולכן לעס בזריזות קצת סלט ורץ לחצר. מהחצר יצא לרחוב הראשי כדי לפגוש חברים, ולאחר שגם שיחק עם הכלבים שאהב חזר לבית ופתח את החבילה בחוסר רצון. מעל דברי המתיקה שהיו בה קרא מכתב על שני דפי פנקס קטנים: "אביך שבגרמניה שולח לך את החבילה על ידִי עם דרישת שלום. הוא מקווה שיתראה אתך בזמן הכי קרוב, כאשר המדינה שלנו תפתח את שעריה לכל היהודים המחכים במחנות בניכר לרגע זה".
יוסף רוזנשטיין שכתב את המכתב הזה היה אחד משליחי הסוכנות שפעל במחנות העקורים. הוא לא ידע שלא אביו של חיים שלח את החבילה אלא שלמה דמבובסקי, ידיד המשפחה ששמר על הניק לאחר שאמו נאסרה ולאחר מכן העביר אותו לבית יתומים.
פרידה רוזנברג, אמו של הניק, היתה אשה הדורה ומתוחכמת ודמתה לפולנייה בשערה הבהיר ועיניה התכולות ולכן ניצלה כשחרב גטו ורשה ועקבות בעלה אבדו. בשל יופיה והיהלומים והפרוות שהחביאה עלה בידה לשחד קצינים, להתחכם עם שומרי גבול ולתפוס מקום טוב לה ולבנה במסע של חודשים לעבודת פרך בסיביר. הם שוחררו לאחר שהגרמנים פלשו לברית המועצות (1941) והועברו בשיירות פליטים דרומה. בקזחסטן, תוך ניסיונות לשרוד, היא נתפסה כשרכשה שלושה ליטר ספירט ונידונה לעשר שנות מאסר. היא שוחררה באופן מפתיע לאחר זמן קצר בשל תסיסה מהפכנית שהיתה שם והמשיכה לחפש את בנה. התברר לה אז שצבא אנדרס הפולני, שהיה בדרכו לאיראן להצטרף למלחמה בגרמנים, העביר אתו לשם את הילדים ששהו במנזרים ובבתי יתומים וביניהם את הניק.
בתום המלחמה הגיעו פרידה רוזנברג ושלמה דמבובסקי לאחד ממחנות העקורים ונישאו שם. ב-1946 ביקר דוד בן גוריון במחנות העקורים, נאם באוזני אלפים ופעל להעלותם לארץ. פרידה שידעה להסיר את רוב המכשולים בדרכה, נפגשה עם בן גוריון, הציגה לפניו את תמונתו של הניק וביקשה ממנו לבדוק אם בנה הגיע לארץ. שבועות ספורים לאחר מכן היא התבשרה שבנה חי ואומץ על־ידי משפחת שניפר בנהלל. פרידה ודמבובסקי החליטו אז לעלות לארץ.
ימים ספורים לאחר בואם נסעו לנהלל. בהגיעם למד חיים עדיין בבית הספר ובני הזוג שניפר קיבלו אותם בהתרגשות. ציפורה שניפר סיפרה להם ביידיש, ברוסית ובתנועות ידיים על חיים והראתה להם את תמונתו רוכב על סוס ועובד בשדה. פרידה היתה קצרת־רוח ומדי רגע חששותיה גברו כי התמונות כלל לא הזכירו לה את הילד בהיר השיער שאבד לה. כשחיים הגיע התקשתה אמו להכירו ולא האמינה שזה בנה. חיים הביט בה בחשדנות ולאחר דקות מבוכה אחדות יצא לחצר ונעלם. בני הזוג המאוכזבים שהתרשמו שהנער הזה אינו הבן שציפו לו החליטו לעזוב את נהלל ולחזור לחיפה, אך כשהתברר שהאוטובוס האחרון לחיפה כבר עבר ציפורה שניפר הזמינה אותם להישאר לישון והציעה להם מיטה בסלון.
בלילה התקשתה פרידה להירדם. היא כעסה על עצמה שהאמינה לסיפוריהם של אנשי בן גוריון ולידיעה שבנה גדל אצל משפחה בנהלל. זיכרונות שונים הסתחררו בתוכה, החיים הטובים בוורשה לפני המלחמה, חנות הפרוות שלה, הקשר עם הגבירות הפולניות והילד החמוד שלה השונה כל־כך מהנער שראתה. תוך כדי נדודי השינה נזכרה בבכי המר של הניק שלה, שבהיותו בן שנתיים דלת נלחצה על זרועו ולאחר שעבר ניתוח נותרה בידו צלקת זמן רב.
בלי משים ירדה מהמיטה, ניגשה בחשאי למיטה שבה ישן חיים, הפשילה בזהירות את שרוול הפיג'מה וראתה את הצלקת.
למחרת בבוקר חיים ברח למשק ומשם ישר לבית הספר. הנשים דיברו במטבח בסערת נפש וסיכמו שעד סוף שנת הלימודים הוא יישאר בבית הספר בנהלל, אך גם לאחר מכן סירב לחיות בבית אמו בחיפה ודרש להיות במושב שאהב.
ב-1954 גוייס חיים לצה"ל ושינה את שם המשפחה שלו מרוזנברג לארז. אחד מתפקידיו הראשונים כחייל גולני היה לשמור על בן גוריון בצעדתו היומית בשדה בוקר. באחת הצעדות שאל את בן גוריון אם הוא זוכר את המקרה שלו, את המכתב והחבילה שהיו סימן דרך בחייו. בן גוריון זכר, וכך נסגר המעגל: פעם בן גוריון שמר עליו וכעת הוא ששומר על בן גוריון.
עשרות שנים שירת חיים ארז בצה"ל בתפקידים בכירים וסיים את תפקידיו הצבאיים בדרגת אלוף כמפקד פיקוד דרום (1983-1982), ולאחר מכן ראש אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה (1986-1983). לכל מי ששאל השיב שהקשיים והסבל שעברו ילדי טהרן חישלו אותם ורבים מהם הגיעו לתפקידים בכירים בחברה, בכלכלה, בצבא ובאקדמיה.
מקור המכתב באוסף פרטי של (אלוף מיל') חיים ארז, כיום יו"ר "מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השניה".
0
