עדות שנמסרה בשנת 1946 ותועדה אז ע"י בנימין טננבוים (טנא) :
מארק שניידרמן , בן 16 ( בן 9 עם פרוץ המלחמה)
כאשר הביאו אותי למחנה מיידנק לבדי אחרי אובדן משפחתי בגטו וארשה , הייתי ילד שנותר לבד. לא מיררתי בבכי, כי לא היה לי די מרץ לכך. השתדלתי לשמור על כבודי, כבוד האדם והיהודי , כי כל מה שהיה אנושי ניטל ממני. הייתי מספר , אוטומט שפעל לפי תקנון המחנה, שעיקר תכליתו הייתה השמדתנו השיטתית בגוף ובנפש. במחנה ההשמדה מיידנק למדתי מהר לשאת את הסבל, המכות , עבודת הפרך . הימים הראשונים היו כסיוט , כשהפרידו בחדר הרחצה את מחצית הגברים , לא האמנתי שאכן הולכים הם למות בתא הגזים. הייתה זו הסלקציה הראשונה שעברה עלי במחנה. לימים בשהותי באושוויץ , כאשר הסלקציות נעשו לחם חוק , ידעתי כבר שבמצב רוחו וניד-אצבעו של ה"הלגארטארצט" ( רופא -המחנה) היו תלויים חיינו, ובשעה שספגתי מלקות בעוון זה שהפלתי שק מלח בן 100 קילו שצרב את רגלי היחפות , ידעתי מה צפוי לי אם אכשל שוב . אכן יש ללמוד את הכול" …..
בבלוק ה15 במחנה מיידנק זכינו להכשרה וליווי ע"י ה"בלוקאלסטה" , הממונים עליו אנשי הס.ס נטו לו חסד ואמון . הוא היה יהודי , ספר במקצועו שבוי משנת 1939 ושמו צימרמן . הוא קרא לנו מורדים ( היינו הטרנספורט שהגיע מייד אחרי גטו ורשה ). בידיו הופקדה המשימה להרגיל אותנו לחיי מחנה ההסגר . הרגילו אותנו לעבור את הלילות הארוכים שהיינו נדרשים לעמוד ערומים במיפקד. לימדנו אותנו כיצד להחזיק מעמד לאחר המלקות.
אחרי שלושה חודשים נשארנו מתי-מעט מפלוגה בת מאתיים וחמישים איש שהגיעה למיידנק. . בכל מיפקד ערב אנוסים היינו להסתכל בעינויי האסירים שנתלו בעוון של מה-בכך , בידיהם או ברגליהם.
האכזריות שראיתי חורגת הרבה מעבר להשגה אנושית , קשה היה לראות רצח ילדים לעיני אימהותיהם או השלכתם חיים לבורות גדולים, שמהם עלה עמוד-אש השמיימה .
אחר כך הועברתי לאושוויץ . היא הייתה מכונת תופת, שכל גלגליה , ואף הזעירים ביותר , הונעו בדייקנות של מנגנון אדיר.
הייתי מסומן שם במספר סידורי 129595 , המספר עודנו טבוע בזרועי השמאלית.
בנס הועברתי אחר כך מאושוויץ לא לכבשן המשרפה כי אם לגרמניה, ובה עברתי דרך מחנות ריכוז שונים כגון אוראנייבורג ( מפעלי היינקל) , סאכסנהאוזן , אורדוף בהרי-הסלעים של טורינגה, גרמניה לבסוף נוסטאן בסאכסוניה , תחנה אחרונה והקשה ביותר .
מה המקור ממנו שאבנו כוח להחזיק מעמד , לשאת בכל עוצמת הסבל? כשעמדנו ימים תמימים , ערומים , בקור של 40 מעלות מתחת לאפס, במיפקדים במחנה בסאכסנהאוזן בגרמניה, או כאשר הרמנו מקוש 18 שעות בלי מנוח על פני סלעים וחזרנו עם לילה קילומטרים ארוכים למחנה על מנת להשכים שוב בשעה 3 בלילה לעבודה – האמנו אז שעת החירות קרובה. היא הייתה משאת הנפש הגדולה ולאורה היינו איך-שהוא מחזיקים מעמד
ובסוף היום ההוא הגיע לאחר החודשים הארוכים שנפלנו בידי בני-אדם- חיות טרף אחוזות טירוף. אז הגיע חודש מאי והשמש שוב האירה. אבל אנחנו החוזרים לפולין לא מצאנו שם עם שובנו לעיר מולדתנו אפילו איש אחד מיקירנו…
מקור : בנימין טננבוים (טנא). אחד מעיר ושניים ממשפחה, ספריית הפועלים , 1947
עדויות ילדים מהשואה שנאספו על-ידי בנימין טננבוים (טנא) חבר קיבוץ איילון. טנא ביקר בפולין ב-1946 ובראותו את חורבן יהדות פולין החליט לתעד את קורות הילדים בשואה. הוא עבר בין בתי ילדים של התנועות החלוציות וב-17 מחנות עקורים בגרמניה. כל העדויות נפתחות בכותרת "אוטוביוגרפיה". 865 עמודים בכתב יד ומכונת כתיבה בפולנית, יידיש ועברית, מקור. חלק מהעדויות פורסמו בספרו של טנא – "אחד מעיר ושניים ממשפחה", שראה אור בהוצאת ספריית הפועלים והקיבוץ הארצי השומר הצעיר, מרחביה, 1947.
