אתמול נפטרה רחל גרא ז"ל , מעצבת התכשיטים והאמנית , שהייתה ילדה שורדת שואה
האמנית והיוצרת הדגולה, רחל גרא, הלכה לעולמה. רחל הייתה פורצת דרך בתחום תכשיטי הכסף בעולם כולו, וייצגה את ישראל בעולם כולו!
במשך שנים רחל גרא לא דיברה על עברה. עכשיו נחשף סיפורה של הילדה התל אביבית שנסעה עם אמה לפולין, ברחה מהנאצים, נשלחה למחנות עבודה בברה"מ, חברה לצבא אנדרס והצליחה לחזור ארצה עם מאות מילדי טהרן
מאת : רותי קדוש
בערב פורים 1943 ירדו בתחנת הרכבת בעתלית כ-800 ילדים ניצולי שואה, שנודעו לימים כ"ילדי טהרן". בין הילדים הפולנים, שרבים מהם היו יתומים, בלטה ילדה בת שמונה, צברית, ששמה רחל שטיינברג – לימים רחל גרא.
כחצי שנה לפני שפרצה מלחמת העולם השניה רחל הקטנה, ילידת שכונת נווה צדק, הפליגה יחד עם אמה יהודית לפולין כדי לבקר את בני משפחתה. האב אברהם נשאר בתל אביב. "אמא רצתה להתגאות בפני משפחתה בפולין בצברית הבלונדינית ירוקת העיניים שלה", מספרת גרא. "אני זוכרת שכשהייתי הולכת ברחוב עם בני הדודים שלי, שרובם היו גדולים ממני, השייגצים (הגויים) היו מרביצים להם. בי לא נגעו כי הייתי בלונדינית. ואם היו מעזים הייתי מחטיפה להם בחזרה. לא הכרתי את תחושת הפחד הזו מכיוון שבתל אביב גדלתי חופשייה".
הייתן מודעות למצב באירופה באותם ימים?
"אני משערת שכמו שסטלין וצ'מברליין האמינו שהיטלר לא יצא למלחמה, גם אמא שלי האמינה שיהיה בסדר. בכל פעם התארחנו במקום אחר – ביקרנו את סבא וסבתא מצד אבא ואת הדודות. הזמן עבר ופתאום פרצה המלחמה".
האם הבינה שצריך למצוא מהר דרך לברוח. "מבעד לחלון הבית בפולין ראיתי את הגסטאפו מצעידים את הגברים היהודים שנלקחו מהבתים", משחזרת גרא. "גם את הגיסים של אמא לקחו. אמא הסבירה לאחיות שלה שהמצב מסוכן ושחייבים לברוח, אבל הן חששו להפסיד את הרכוש והאמינו שיהיה בסדר. אמא לא חיכתה – היא תפרה את חפצי הערך לתוך המחוך שלה ושמה שם גם כסף, תכשיטים ושעונים. היא ארזה את סכו"ם הכסף במזוודה ויחד עם שישה אנשים נוספים ברחנו לגבול הרוסי".
הפרידה החטופה מהמשפחה וההליכה לעבר ברה"מ היוו את תחילתו של מסע ארוך וכואב. "בלילה הזה ידעתי שהמלחמה קרובה, שמעתי את הפצצות ובומים", מציינת גרא. "הסתתרנו תחת עץ כדי שהחיילים המפטרלים לא ימצאו אותנו. היה חושך אימתני ואמא לחשה לי שאסור לבכות, לדבר או לצעוק. ברגע הזה, שם בחושך מתחת לעץ, הפכתי מבת חמש למבוגרת. אפשר להגיד שממש הזדקנתי שם".
מילדה למבוגרת
גרא משחזרת את הרגע שבו נתפסה. "החיילים לקחו את חפצי הערך", היא נזכרת. "הם גזלו מאמי את התכשיטים שהחביאה במחוך ואת כלי הכסף. אבל ברגע שהגרמני הסב את תשומת הלב ליהודי אחר, אמא חטפה בחזרה חלק מהרכוש שלה וסגרה בזריזות את המזוודה – ללא פחד. אחר כך היא הגניבה לי ליד שעון, ולמעשה הרכוש הזה עזר לנו להתקיים. כשהגרמנים שחררו אותנו מישהו בקבוצה שיחד בעל סירה וזה העביר אותנו בלילה את הנהר לברה"מ, בדרכנו ללבוב".
בלבוב גרו השתיים בדירה שכורה ששימשה מקלט לפליטים נוספים, ובהם גיסיה של האם. במהלך שהותן שם דיירי הבית היו קורבן לשוד אלים, שהותיר את הדיירים מחוסרי כל. ואולם, השינוי הדרמטי אירע כעבור חודשים ספורים: באחד הלילות פרצו אל הדירה חיילים רוסים שפעלו בכפוף למדיניות הסובייטית ללכידת פליטי המלחמה. הם העלו את כולם על משאיות ושלחו אותם לגלות ארוכה בסיביר או בחבל אוראל. "החיילים הרוסים דחפו באלימות את כולם למשאיות", אומרת גרא. "נצמדתי לאמא, שלא עזבה אותי ולו לרגע. זה היה מסע ארוך – במשך שבועיים נסענו ברכבות והאופק לא נראה. באחד מימי הנסיעה שאלתי את אמי: 'אולי אבא מחכה לנו שם? ואולי בסוף נגיע לפלסטינה?'".
רק שארץ ישראל לא היתה היעד הסופי. האם והבת הגיעו לחבל האוראל, שם נשלחה האם לעבודות כפייה שכללו כריתת עצים. "נדחסנו לצריף קטן ואני ואמי ישנו על מזרון בודד", אומרת רחל. "בזמן שההורים הועבדו אנחנו הילדים נותרנו במחנה לבד. הקור היה מקפיא, והיינו חצי עירומים. אני חושבת שכל הזמן הזה לא צחצחנו שיניים או התרחצנו, אבל אמא שלי שמרה על חזות אסתטית. אמי היתה עובדת מצטיינת וקיבלה בונוס: תוספת חלב, שממנו היא לימדה אותי להכין חמאה".
המפנה חל ב-1942, עת נחתם הסכם סטל ין-שיקורסקי בין ממשלת פולין הגולה לממשלת ברה"מ, במסגרתו נקראו פליטים פולנים להצטרף לצבא אנדרס הפולני ולהילחם לצד בנות הברית. צבא זה יצא לשדות הקרב במזרח התיכון דרך טהרן, שהיתה אז בשלטון בריטי. כמו פליטים פולנים רבים, גם רחל ואמה שוחררו. השתיים נסעו לטשקנט בתקווה למצוא את הנחלה, אך זו עדיין לא הגיעה. האם והבת גרו בבית חימר יחד עם כמה מוסלמים ולדברי רחל, היה קשה לשרוד. "נדרשה לנו הרבה תושיה", היא אומרת. "אמא מכרה את הקומבניזונים ואת כותנות הלילה הצבעוניות שלה לרוסיות בתור שמלות ערב. אני הכנתי שקיות עם שזיפים מיובשים ומכרתי בשוק. פעם גם מלאתי שקיות בעלי שלכת יבשים שפוררתי ומכרתי כטבק. כשהחייל הראשון קנה את שקית ה'טבק' לקחתי ממנו את הרובל ופתחתי בריצת אמוק. היתי בטוחה שהוא יירה בי כי שיקרתי. כשאמא חלתה בצהבת ואושפזה בבית חולים שכבתי לידה ונתתי לה את האוכל שלי עד שהחלימה".
רק ילדים יתומים יכולים להצטרף למסע. אבל אמא לא ויתרה"
את שאירע בהמשך, רחל מספרת בקול רועד: "ביום שהרכבת יצאה אמא הביאה אותי לרציף הקיצוני ביותר, שם היא תלתה על צווארי שקית בד עם שרוך. בתוכה היה פתק ועליו כתבה את שמי, שם אבי וכתובתם של הדודים שלי – רחוב דיזנגוף 19 בתל אביב, פלסטינה. ברגע שהרכבת התחילה לזוז אמא דחפה אותי פנימה. לעולם לא אשכח את רגע הפרידה, כשאני בקרון ואמא בקצה הרציף בשמלה הוורודה שלה, והיא הולכת ומתרחקת ממני עד שהופכת לנקודה זעירה ונעלמת. חשבתי שלא אראה אותה יותר לעולם ולא הבנתי למה היא נוטשת אותי. היום אני מבינה שהיא רצתה להציל אותי".
בטהרן צורפה רחל לקבוצת הילדים הקטנים וכעבור ארבעה חודשים, וכנגד כל הסיכויים, גם אמה הגיעה למחנה. "באותו יום הסתובבתי עם חברה ואמרתי לה שאני נורא מתגעגעת לאמא שלי", היא נזכרת. "פתאום אני רואה דמות בשמלה ורודה שהולכת במסדרון ושמעתי שקוראים לי 'רחלינקה'. חשבתי שאני חולמת אבל זאת היתה אמא שלי". השמועות על מאות ילדי טהרן היהודים הגיעו ארצה ולאחר מו"מ עם השלטונות הבריטים הושגו עבורם היתרי עלייה. בהגיעה לעתלית פגשה רחל את אביה, שכבר לא האמין שאי פעם ישוב לפגוש אותה.
החיים חזרו לסדרם?
"ההורים חזרו זה לזה, אבל היו קצת סקנדלים. אנסתי אותם להביא לי אח או אחות וכשהייתי בת 17 נולדה אחותי המקסימה איקה".
רחל גרא היא אחת מחמישה ילדי טהרן שתועדו בסרט "ילדי האודיסיאה", של הבמאי והעיתונאי הגרמני סטפן פוגל. הסרט צולם בפולין ובגרמניה. "בהיותי גרמני ועיתונאי זו היתה חובתי המוסרית לתעד חלק זה של ההיסטוריה, כדי שהדורות הבאים יזכרוהו", אמר פוגל.
0