השופטת שרה סירוטה ז"ל , שרדה מסע רגלי של 400 ק"מ, שנמשך כשישה שבועות, כאשר גורשה משפחתה לאזור העיר ברשט שבאוקראינה.
"זה היה מסע המתה איטי", תיארה סירוטה את זיכרונותיה הקשים בראיון ל"ידיעות אחרונות". "היה ברור שרוב הצועדים לא יחזיקו מעמד בהליכה הזאת, עם התרמיל והסמרטוטים, ושדינם בעצם נחרץ. ובאמת, מי שלא הצליח ללכת הרגו אותו. הגופות היו מוטלות בצידי הדרכים, הצחנה נוראה, התמונות מזעזעות – ואני הקטנה רואה הכול, שומעת הכול, מריחה הכול. מבינה שמלאך המוות מתקרב גם אלינו". באוקראינה מת אביה, וכעבור זמן קצר הוצאו להורג גם שני אחיה, שלושה חודשים בלבד לפני סיום המלחמה. לאחר המלחמה סירוטה, אז בת 12, שבה לרומניה עם אמה ואחיותיה, ובאוניית מעפילים הן עלו לישראל.
על שרה סירוטה ז"ל בויקיפדיה (קישור)
ראו גם:חיי שרה: פרידה מהשופטת שרה סירוטה ז"ל
טמפרמנטית, צבעונית, דוקרנית, שלוחת רסן, "ג'ינג'ית", "אימת העבריינים", "אשת הברזל", "שופטת בדם". שרה סירוטה, מהאייקונים הבולטים של מערכת המשפט, שחוותה על בשרה את זוועות השואה, הובאה בשנת 2008 למנוחות
היא הייתה אישה ושופטת מיוחדת במינה. כלפי חוץ נראתה מאוד נוקשה ודומיננטית אבל בפנימיותה היא הייתה אישה מאוד חמה. היא לקחה הכול ללב, הייתה מאוד אנושית בהתייחסותה לכולם, והכול נגע לה. איבדנו חברה טובה ומסורה שידעה להעריך את האנשים מסביבה ולפרגן להם".
עו"ד ששי גז, שהופיע בפניה פעמים רבות, הצטער לשמוע על פטירתה של השופטת הייחודית, שגילתה מומחיות וידענות יוצאי דופן בתחום המשפט הפלילי. "מעט שופטים ידעו את המשפט הפלילי כמו סירוטה. היא הייתה שופטת שיודעת חוק ומשפט ברמה גבוהה, מהירת מחשבה, והבינה את כל הסיפור לפני שהעד או העו"ד התחיל לדבר. מעל הכול היא הייתה בן-אדם. אהבה את המין האנושי ונשארה בן-אדם לאורך כל השנים. שופט בתחום הפלילי, מעבר לזה שהוא משפטן, חייב לאהוב את המין האנושי ולהישאר בן-אדם, הרבה לפני ידיעת החוק והמשפט. לה היה שילוב מנצח של שתי התכונות".
