בצילום הפתיחה : אריה ויונה אבן בחתונתם צילום: המשפחה ( באדיבות עיתון "הארץ" ).
מאת: עופר אדרת, עיתון "הארץ" , 27 למרץ 2020
הקורבן הישראלי הראשון של המגפה הסתתר מהנאצים בערמת חציר בעגלה רתומה לסוס ובמרתף בהונגריה. בישראל שירת כטכנאי מטוסים בחיל האוויר ואח"כ ליווה את אשתו בקריירה כדיפלומטית
באחת התמונות באלבום שהותיר אחריו אריה אבן מירושלים נראית אמו, מגדה, למרגלות מדרגות בית האופרה של בודפשט, לבושה בשמלה מהודרת וחיוך נסוך על פניה. התמונה, שצולמה בבירה ההונגרית בתחילת המאה שעברה, היא עדות לשנותיה היפות של המשפחה האמידה והתרבותית, שממנה ירש אבן את אהבתו למוסיקה קלאסית, לספרים, לקולנוע ול"חיים הטובים", כדברי בתו.
הוא נולד ב–1932 בשם גיאורג שטיינר, בנם הבכור של פרנץ ומגדה, בעלי חנות לכלי כתיבה. לסבו מצד אמו, מרטון ניימן, היה בית דפוס. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הורע מצבם. ב–1941 גורש אביו למחנה לעבודות כפייה של הצבא ההונגרי ומשם למחנה הריכוז מאוטהאוזן באוסטריה.
אריה, אמו ואחיו הצעיר איוון, נותרו תחילה בדירתם בבודפשט. "סבא שלו שיחד את כל מי שהיה אפשר כדי לשמור על המשפחה", סיפרה בתו, עפרה. לדבריה, מעת לעת אף הצליחו האם והבנים להתראות עם אבי המשפחה. "בסופי השבוע, מלווה בידי חייל גרמני, הוא היה שב הביתה לביקורים. גם את זה סידר הסבא", היא אמרה.
במארס 1944 הגרמנים פלשו להונגריה. לאחר מכן החלו הגירושים ההמוניים של היהודים מערי השדה למחנה ההשמדה אושוויץ. אריה, אמו ואחיו גורשו מביתם, אך מצאו מקלט — שוב בעזרת קשרים של הסב — באחד מהבתים שעליהם פרשה הצירות השוויצרית את חסותה. בהמשך, באישון לילה, עברו לבית מוגן אחר, בחסות שגרירות שוודיה. אולם הסב נורה למוות עם אשתו השלישית, וגופותיהם הושלכו לנהר הדנובה.
ב–1949 עלה לישראל על סיפון האונייה "עצמאות" עם תנועת "הבונים". בין התחנות שלו היו היישוב עין זיתים בגליל העליון וקיבוץ מעגן. "הוא עסק בסלילת כבישים, למרות שבתור חובב אופרה הוא היה האנטיתזה לכך", אמרה בתו. הוריו עלו לישראל ב–1956. אחיו היגר לקנדה.
אבן התגייס לצה"ל ב–1952 ושירת כטכנאי מטוסים בחיל האוויר. לימים השתתף במלחמת סיני ובששת הימים. כל חייו שמר תעודת הצטיינות שקיבל כחייל מהנשיא. לאחר שהכיר את אשתו לעתיד, יונה, צאצאית למשפחת ריבלין המפורסמת, נדד עמה ברחבי העולם רק בשנים האחרונות נעתר אבן לבקשת משפחתו והחל לחלוק עמם מקצת מהסיפורים על קורותיו בשואה. המוטיב המרכזי בכל הסיפורים הוא התושייה של אמו. "היה לה הרבה שכל והרבה כסף", אמר בעדות שהעניק ל"יד ושם". פעם היא הבריחה את ילדיה למפעל, כשקיבלה אזהרה על פשיטה. בפעם אחרת היא מילטה אותם ברכבת החשמלית והנחתה אותם לברוח אם ייתפסו. ביום אחר הם נמלטו בעגלה רתומה לסוס, בתוך ערימת חציר. את חודשי המלחמה האחרונים העבירו במסתור במרתף. מרגעי השחרור הוא זכר חיילים רוסים משליכים לעברם כיכרות לחם ממשאית. "מאז אני מסמפט את הרוסים", הוא אמר.
בעקבות הקריירה שלה במשרד החוץ, שהחלה בטוקיו ועברה בבון, במרסיי ובניו דלהי. משפחתו סיפרה, כי הוא ויתר למענה על קריירה דיפלומטית משלו ועבד במכס את ביתם קבעו בירושלים. "היחס של ישראל לפלסטינים ממש חרה לו כהומניסט שוחר צדק", אמרה בתו. לצד זאת, סיפרה, הוא אהב את הארץ ולא ראה בעין יפה את בקשת צאצאיו להוציא דרכונים אירופיים. "הוא תמיד היה נדיב כלפי כל מי שבא עמו במגע — השוער, המטפלת, המנקה והמבשלת", אמרה.
אשתו של אבן מתה ב–2012. הוא עבר לגור בבית האבות "נופים", שם נהנה להאזין למוסיקה קלאסית, לקרוא ספרי היסטוריה ולצפות בסרטים על מלחמת העולם השנייה. "ביתו היה מלא ספרים: ישנים, חדשים, בצרפתית, בהונגרית, באנגלית ובעברית", כתב ליאור הולצר, בעל חנות ספרים.
החודש נכנס אבן בעל כורחו לספרי ההיסטוריה כקורבן הישראלי הראשון של נגיף הקורונה. אחרי מותו נזכרו במשפחתו כי פעם בילו חופשה בספרד, כשלפתע הוכתה המדינה במגפת הכולרה. אבן התעשת, עשה "אחורה פנה" והחזיר את המשפחה בשלום. הוא הותיר אחריו ארבעה ילדים, 18 נכדים ונין.
מקור וקרדיט : עופר אדרת , עיתון " הארץ"
