מאת: ד"ר עמוס ביק
Amos Bick
היהודים בהולנד תחת הכיבוש הנאצי – סקירה כללית
עם עליית הנאצים לשלטון בינואר 1933 הורע מאוד מצב היהודים בגרמניה. עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה בשנת 1939 נמלטו מגרמניה הנאצית רוב היהודים שגרו בה ורבים מהם בחרו להימלט להולנד. מעט לפני תחילת מלחמת העולם השנייה הקימה ממשלת הולנד את מחנה הפליטים המרכזי וסטרבורק (גרמנית:Polizeiliches Judendurchgangslager Westerbork) במחוז דרנתה שבמזרח הולנד. מחנה זה היה אחד משני מחנות המעבר שהקימו הנאצים בהולנד (השני היה פיכט, בדרום הולנד) והוא היה ממוקם בצמוד לכפר הזעיר וסטרבורק בחבל דרנתה, הקרוב לגבול גרמניה-הולנד בחלקו הצפוני.
מטרת המחנה הייתה לרכז בו את זרם הפליטים היהודים שנמלטו מגרמניה הנאצית בלי לקלוט אותם ביישובים ההולנדיים. בצעד שנועד להתחבב על היטלר, סגרו ב-15 בדצמבר 1938 שלטונות הולנד את הגבולות בפני הפליטים, ובכך סימנו אותם כאזרחים זרים לא-רצויים. כאשר הגרמנים פלשו להולנד במאי 1940 חיו בה כ-140,000 יהודים, מתוכם כ 15,000 פליטים יהודים שברחו מגרמניה. לאחר הכיבוש המשיך המחנה לתפקד כרגיל, וב-1 ביולי 1942 הפך למחנה הפליטים המרכזי בהולנד תחת הנהלה נאצית ומלבד יהודים נכלאו בו גם צוענים ואנשי מחתרת.
מפקד המחנה מחודש אוקטובר 1942 ועד לחודש אפריל 1945 היה אלברט קונרד גמקר (בגרמנית: (Albert Konrad Gemmeker). הוא היה אדם רגוע, שהתיר לאסירים יהודים ממוצא גרמני לנהל את החיים בו ולקיים פעילות ספורט ותרבות, כולל הצגות תיאטרון. כמו כן פעל במחנה כוח משטרה יהודי, שמחציתו יהודים גרמנים ומחציתו השנייה יהודים הולנדים, ופעלו בו בית חולים גדול ובית מרקחת. במחנה לא היה מחסור במזון, כי המנהל האזרחי ההולנדי דאג לכך, וכן היה למחנה תקציב משלו (שהתבסס על כסף ורכוש שהוחרמו מן האסירים). החיים במחנה היו הצגה של הגרמנים בפני העיתונות העולמית על "החיים הטובים" של אסירים יהודים תחת המשטר הנאצי והרדמת העירנות של האסירים בו ביחס לתוכנית של "הפתרון הסופי" להשמדת העם היהודי.
ההנהגה של כוחות הכיבוש הגרמנים בהולנד הייתה חדורת מוטיבציה נאצית, וכך הוקמה מערכת יעילה לרדיפת יהודים. זמן קצר לאחר הכיבוש נחקקו צווים אנטי יהודיים: עובדי ציבור יהודיים פוטרו מעבודתם, חלה חובת רישום של עסקים יהודיים, ובהמשך היהודים עצמם היו צריכים להירשם. המנהל האזרחי ההולנדי פעל תחת הוראות הגרמנים וקיבל בהכנעה את הצעדים האנטי-יהודים. בניגוד להנהגה הפוליטית ההנהגה האינטליגנטית והנהגת הפועלים התנגדו לאנטישמיות בצורה גלויה. כאשר כמה מאות יהודים נאסרו ונשלחו למחנות ריכוז בגרמניה, הוכרזה שביתה ב 25 פברואר 1941 ע"י איגודי הפועלים ההולנדיים. השביתה נמשכה יומיים, ובמהלך יומה השני נטלו בה חלק 300 אלף איש. ביומה השלישי דוכאה השביתה באלימות על ידי הגרמנים. שביתה זו נחשבת לאחת מפעולות המחאה הראשונות נגד הנאצים באירופה הכבושה, והיא המחאה ההמונית היחידה שהתקיימה נגד שילוחי היהודים, אשר אורגנה על ידי לא-יהודים.
בקיץ 1942, כאשר החלו הגירושים, ממחנה הפליטים המרכזי וסטרבורק למחנות המוות, מחו הכנסיות הקתוליות, וכתגמול על כך גירשו הגרמנים את היהודים שהוטבלו לנצרות. העזרה ליהודים בוצעה באופן ספונטאני ולא מאורגן באמצעות חברים, שכנים, סטודנטים ו/או נציגים של חוגי הכנסייה שפעלו בעיקר להצלת הילדים. המוטיבציה של חלק מההולנדים שהצילו יהודים הייתה מעוגנת באהבת האדם באשר הוא, ומסיבה זו הוכרו רבים מהם על ידי מדינת ישראל כחסידי אומות העולם (כ 5,500 הולנדים הוכרו ככאלה עד כה. הולנד ניצבת במקום השני מבחינת מספר חסידי אומות העולם שהוכרו בה, אחרי פולין כ- 6,500). בתקופה זו היהודים יכלו לסמוך אך ורק על עצמם במציאת מקומות מסתור. המצב נעשה מסוכן עוד יותר אחרי ספטמבר 1942, כאשר הוקמו יחידות מיוחדות שאנשיהן – הולנדים משתפי פעולה – יצאו לצוד יהודים מסתתרים. לעזרתן של יחידות אלה פעלו מלשינים שהסגירו יהודים. רק בשנת 1943, לאחר שהגרמנים החלו לגייס הולנדים לעבודות כפייה, הוקמה תנועת ההתנגדות ההולנדית בצורה מאורגנת ובראשה מפקדה מרכזית.
הגירושים למחנות המוות יצאו בדרך כלל ממחנות המעבר ווסטרבורק ו-פוכט – רובם לאושוויץ ולסוביבור. מדי יום שלישי יצאה רכבת משא ועליה קבוצה גדולה של אסירים דרך אסן, חרונינגן ותחנת הגבול ניווסכנס לכיוון "המזרח" ומשך המסע היה כשלושה ימים. את רשימת המשולחים הרכיבה בדרך כלל ההנהלה היהודית, וימי שלישי, שבהם בוצעה ה"סלקציה" היו ימי סיוט עבור תושבי המחנה. עד הגבול ההולנדי פקחו עין ברכבות צוותי חברת הרכבות ההולנדית ושמרו בהן, וממנו עברה האחריות לצוותים הגרמנים. בסך הכול שולחו בשנים 1942-1944 יותר מ-107,000 יהודים ברכבות. רק 5,000 מהם שרדו. אנה פרנק הייתה בווסטרבורק בין ה-7 באוגוסט וה-3 בספטמבר 1944, לפני שנשלחה לאושוויץ ומשם לברגן-בלזן. הרכבת האחרונה יצאה מווסטרבורק ב-3 בספטמבר 1944 (יותר מ-75% מיהודי הולנד נספו בשואה). בתאריך 12 באפריל 1945 שחררו חיילים קנדים את המחנה. באותה עת היו בו כ-900 אסירים יהודים.
במשלוחי הרכבת הראשוניים האסירים עזבו את מחנה ווסטרבורק בשירה, הם היו רגועים והאמינו שמחכים להם חיים טובים יותר במזרח. מאוחר יותר התגבשה ההבנה שמי שנתפס על ידי הגרמנים ונשלח למזרח אינו חוזר ואינו משאיר עקבות. בעקבות זאת הוקמה מחתרת הולנדית, שהורכבה מיהודים ושאינם יהודים, למציאת מקומות מסתור. ההסתרה הייתה מסוכנת מאוד, פעמים הופרדו בני המשפחה, בין הורים לילדים, היו כאלה ששרדו וכאלה שנתפסו ונרצחו. היו מקרים שבהם המשפחות שהסתירו את הילדים לא היו מוכנות להחזיר אותם להורים הביולוגיים או לקרובי המשפחה שלהם. על פי הערכה, כ-25,000 יהודים שהו במקומות מסתור בהולנד (היו מקרי סיוע רבים מול מציאות של מספר נרצחים גבוה). שליש מהם נחשפו בגלל מעשי הלשנה ושני שלישים – ניצלו.
אחת השאלות המרכזיות בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה בהולנד היא מדוע דווקא במדינה שלא ידעה אנטישמיות קשה במיוחד היה שיעור ההשמדה גבוה כל כך. היסטוריונים סיפקו הסברים שונים לסתירה, כביכול. חלקם מסבירים זאת בשילוב בין אופי המשטר הכובש, יעילותה של הבירוקרטיה ההולנדית ומאפיינים גיאוגרפיים. הגרמנים כבשו את הולנד במאי 1940. הממשלה ומשפחת המלוכה נמלטו לאנגליה ובמקומם השליטו הנאצים משטר כיבוש אזרחי, שהורכב מפקידים אנטישמים אוסטרים מנוסים ונלהבים, שפעלו יחדיו לביצוע המשימה. הרשויות ההולנדיות, שהחזיקו עוד לפני המלחמה במידע רב על האזרחים, המשיכו לתפקד ביעילות ובצייתנות. מבחינה גיאוגרפית הקשו הצפיפות, מיעוט היערות והיעדרם של גבולות המאפשרים מילוט והסתתרות. אחרים תולים את האשם בהתארגנות מאוחרת יחסית של תנועת התנגדות ורשתות הצלה ובפעילות המשטרה ההולנדית ברדיפה מאורגנת אחר יהודים.
ילדותו של התינוק אפרים – ארנס – ברנהרד ון קופורדן – מינטס (Efraim – Ernst – Bernard van Coevorden – Meents), ולימים – אפרים כוכבא (Efraim Kochba) מחודש אוגוסט שנת 1943 ועד חודש יולי 1944
בתאריך – 25/3/1942 נישאו זיגפריד – פריץ ון קופורדן (Zigfrid – Fritz van Coevorden), יליד 1916, מקופורדן (Coevorden) ומרטה ון קלייף (Marta van Kleef), ילידת 1917, מהאג (Haag), הולנד, ובתאריך 13/8/1943 נולד בנם אפרים – ארנס – ברנהרד ון קופורדן באמסטרדם, הולנד.
מיד אחרי לידתו בכדי להגן עליו, הוא נמסר לשכנים, בני הזוג ז'קלין ומקס מינטס (Max & Jackelin Meents). ז’קלין הייתה הולנדית נוצרייה ומקס היה יהודי במוצאו. בזמן השלטון הגרמני בהולנד ז'קלין הייתה מוכנה על אף הסיכונים הקשורים בכך להסתיר את התינוק. היא יצרה מראית עין של היריון בעזרת שימוש בכרית במקביל להיריון של אימו של אפרים כדי שההסוואה תהיה מושלמת (במטרה שיחשבו שגם היא בהיריון). בבוא מועד הלידה הן נכנסו יחד לביה"ח ויצאו יחד עם אפרים התינוק, שנרשם במשרד הפנים כבנה של ז'קלין. זו הייתה הפעם האחרונה שהאם הביולוגית ואפרים ראו זה את זה.
התינוק אפרים גדל בביתה של האם המאמצת במשך כשנתיים, והוריו המאמצים הרעיפו עליו אהבה וחום. ז'קלין נהגה ללכת מידי יום לעבודה, והאב המאמץ שהה עם אפרים התינוק במסתור. אפרים גדל במשך שנתיים במרתף עם אביו החורג, שהיה אף הוא יהודי, ובזכות המחבוא הוא התחמק ממעצר. האב החורג ניהל יומן שבו תיעד כל יום בחיי התינוק: מה עשה, מה אכל, מתי צחק ומתי התחיל ללכת. ביומן היו גם צילומים שתיעדו את התפתחותו. היומן היה מיועד להורים כדי שיוכלו, בבוא היום, לקרוא על התקופה הראשונה בחייו (תקופה שהחמיצו בגלל השלטון הנאצי).
ההורים, זיגפריד ומרטה ון קופורדן הסתתרו באוטרכט (Utrecht), הולנד, ומרתה השביעה את ז'קלין לגדל את הילד כבנה, למקרה שלא תחזור. בגלל הלשנה הם נתפסו באמצע שנת 1944 ונשלחו למחנה ווסטרבורק. ממחנה זה הם הועברו ברכבת למחנה אושוויץ (Auschwitz), ושם נספו. לפריץ, אביו של אפרים, היו עוד אח ושתי אחיות. הראשון נמלט לאנגליה, השנייה לשוויצריה והשלישית שרדה בהולנד בלי שנתפסה.
בסיום מלחמת העולם השנייה דרש הדוד יהודה – לואי ון קופורדן (Yehuda – Louis van Coevorden), לימים – יהודה שמעוני (Yehuda Shimoni), שברח בתחילת המלחמה לאנגליה, את אחיינו ממשפחת מינטס, אך זו סירבה בטענה שהתחייבה להחזיר את הילד רק להורים הביולוגיים. הנושא הועבר לבית המשפט בהולנד, ובפניו נשמעה העדות של ההורים המאמצים שטענו, כי נשבעו בפני האם הביולוגית לגדלו כבנם. בית המשפט קבע כי אפרים יישאר במדינה. התביעה הועברה לבית המשפט העליון, ובמהלכה מתה ז’קלין ממחלת הסרטן בטרם התקבל פסק הדין. לאחר דיונים משפטיים שארכו כשנתיים, ובהיותו של אפרים בן שלוש וחצי לערך, דודיו קיבלו משמורת עליו. בפשרה שקיבל בית המשפט העליון נקבע שהילד יאומץ על ידי דודתו סופי קופורדן (Sofi van Coevorden), לימים עדינה כוכבא (Adina Kochba) ובעלה אורי כוכבא (Uri Kochba) שגרו בישראל בקיבוץ נען. בחודש יולי 1947 הועבר אפרים בן השלש וחצי לרשות דודיו בארץ ישראל.
החיים בקיבוץ נען
אפרים גר בבית הילדים בקיבוץ נען אצל הדודה עדינה, אחות האב, שהגיעה משוויצריה, ובעלה אורי. עדינה ואורי שהכירו במסגרת תנועת "החלוץ" באמסטרדם, היו אחראים לאימוצו של אפרים ולתהליך גידלו במסגרות הקיבוציות. אפרים חי בהרמוניה עם עוד שני בני דודים: יכין (נולד בשנת 1946) ויוסף (נולד בשנת 1952). עדינה עסקה כל חייה בחינוך, בהתחלה כמחנכת קבוצה של עליית הנוער, אחר כך כמחנכת כיתה בנען ולבסוף כמרכזת חדרי העיון, תפקיד בו התמידה שנים רבות. היא אהבה ספרות ושירה – כתובה ומושרת, עסקה רבות בתיעוד והנצחה ואף הוציאה לאור ספר מחקר המתעד את פעולות המחתרת החלוצית בהולנד. אורי כוכבא היה אמן מוערך. את מירב פעילותו השקיע בציור ובנגינה (בקלרינט בעיקר) והיה פעיל בתנועה הציונית בהדרכת בני נוער. הוא עבד ב"סמינר אפעל" של הקיבוץ המאוחד והיה מנהל ארכיון יד טבנקין.
עד גיל 13 חי אפרים באשליה שהדודה עדינה היא אמו, ורק אז סיפרו לו את סיפור חייו. הוא מעיד על עצמו שהיה בהלם, כי מדובר בסיפור לא פשוט, ובשורה כזאת לא היה לו קל לקבל ולעכל. אפרים התבגר, סיים את בית הספר התיכון ואת השירות הצבאי והתחתן עם רותי. במשך כל השנים ניקרו בראשו שאלות קשות. האם יהיה מסוגל להתמודד עם עברו ועם הפגישה עם מקס האב המאמץ ההולנדי? מה תהיה השפעה של הנתק שנים רבות ביניהם ושל המשקעים שנוצרו בשל החלטת בית המשפט? האם בפגישה מקס יוכל לספר על הרגשות שלו, וכיצד ההורים המאמצים יכלו לחיות עם הפחד הבלתי פוסק, כשהם יודעים שבגלל טעות אחת קטנה, שיגעון של חייל או שוטר או הלשנה ניתן היה לזהות אותם? שאלות מטרידות נוספות עלו בנושא חווית הכאב של אימו הביולוגית בזמן הפרידה ממנו וההתרשמות של מקס מהפגישות עמה.
הפגישה עם האב המאמץ
בשנת 1965 נסעו אפרים ורותי להולנד ונפגשו עם מקס. אפרים העיד שהמפגש היה טעון וקשה בגלל חוסר היכולת ליצור קשר רגשי ביניהם. שלושתם היו נרגשים ומקס הסתכל על אפרים כעל מי שאיבד בן. אך הצהיר, שהיה משוכנע שיום אחד הבן האובד שלו יחזור אליו. לכן הוא דאג לשמור יומן ואלבום תמונות שתיעדו את מהלך חייו של אפרים התינוק והפעוט במרתף ביתו. היומן והצילומים מהווים את התיעוד והמסמך היחידי שיש לו מתקופת ילדותו, עליו הוא שומר מכל משמר. בכתיבה ובצילומים מתוארים צעדיו של אפרים לאורך שנתיים מיום לידתו ועד מסירתו לדודו.
העתק של היומן כתוב בהולנדית (כתב יד) ואלבום התצלומים הועברו ל"יד ושם" ולארכיון של קיבוץ לוחמי הגטאות. תרגום היומן לעברית בוצע בשנת 1983 על ידי האם המאמצת עדינה כוכבא והועבר גם הוא למוסדות אלו.
הגורל של האב הביולוגי
בשנת 2005 נמסר לאפרים שנמצא קברו של אביו בשטוטגרט (Stuttgart), גרמניה כנראה הועבר לשם כעובד כפייה ונפטר. המודיע, הולנדי, פעיל בארגון התנדבותי שעוסק באיתור קרובי נספים בשואה, הוסיף שמדובר באתר בנייה של בסיס חיל האוויר האמריקאי, והם אינם מאפשרים כניסה למקום. עיתון "הארץ" דיווח על חקירה משותפת של משטרות גרמניה וישראל בסיוע מוסד "יד-ושם", שעשויה להביא לפענוח זהותם של עשרות יהודים שנרצחו בשואה. מדובר ב-34 שלדים שהתגלו בספטמבר בעת עבודות בנייה בבסיס חיל האוויר האמריקאי באכטרדינגן, פרבר של העיר שטוטגארט בדרום-מערב גרמניה. הנרצחים נמנו על אסירי מחנה עבודה שפעל במשך חודשיים לא הרחק מזירת הרצח והם נקברו בארונות קבורה. אפרים התקשר למוסד "יד-ושם", ומסר את פרטיו האישיים של אביו. התשובה שקיבל הייתה כי ברשותם דפי-עד שמילאו קרובים ומכרים של האב (זיגפריד – פריץ ון קופורדן) ושל שמות נוספים המופיעים ברשימה. אפרים, שלא זכה להכיר את אביו, האמין שאם יזומן לבדיקה גנטית והד-נ-א שלו יושווה לד-נ-א של הנרצחים בבור ההריגה ניתן יהיה לזהות את אביו והוא יוכל להביא את אביו לקבורה בישראל, 60 שנה אחרי שנרצח מדובר בהגשמת חלום ובסגירת מעגל. תקווה זו נכזבה בגלל לחץ של רבנים שמרניים בישראל ובאירופה, לא לערוך לשלדים בדיקות גנטיות, שהיו עשויות לזהותם. אפרים הבהיר שאין לו עניין להתנגח עם הרבנים, שטענו שהבדיקות יחללו את כבוד המתים. הוא השלים עם העובדה שהשאלה אם אביו נמצא בקבר האחים בשטוטגרט תישאר לעד לא פתורה.
מסע שורשים עם המשפחה
לפני מספר שנים יצאו אפרים, רותי וארבעת ילדיהם למסע בפולין ובהולנד. הביקור באושוויץ היה קשה מאוד. הם הגיעו לביתן 11, מעבדה לניסיונות בבני אדם, האתר שבו אימו אושפזה וגם נפטרה. המלחמה הסתיימה במאי 1945 ואימו שהייתה במצב אנוש נפטרה בחודש פברואר 1945. לא ידוע על קבר, ויש בבית הקברות היהודי בהולנד מצבה לזכרה.
הם גם נסעו לאמסטרדם ועמדו מול הבית שבו הוסתר, ומשם הם נסענו לעיירה קופרדן, שבה החלה השושלת המשפחתית של סבו וסבתו וארבעת הילדים שנולדו להם. הקהילה היהודית בעיירה כמעט הושמדה כליל, ושמות הנרצחים הונצחו במדרחוב תוך ציון שמותיהם. לפי עדותו, הוא חזר לביתו בקיבוץ נען בתחושה שסגר מספר מעגלי חיים.
לסיום, אפרים נוהג לספר את סיפור חייו בשנים האחרונות בפני גמלאים ובני נוער ורואה בסיפור האישי שלו זיכרון לתקופה האפלה ביותר בהיסטוריה של עם ישראל, עת הושמדו מיליוני יהודים ללא עוול בכפם והוא בבחינת אוד מוצל מאש.
מצ"ב תמונות בנושא: מפת הולנד, מחנה וסטרבורק בעבר וכיום, חגיגת חג החנוכה במחנה וסטרבורק, מוזיאון מחנה וסטרבורק, אפרים מציג את האלבום והיומן שקיבל מאביו החורג, אפרים בילדותו, תמונות ההורים המאמצים בקיבוץ נען.
מקורות
T. L. Bernfeld, B. Wallet, Jews in the Netherlands: A Short History, Amsterdam University Press 2023.
B. Braber, This Cannot Happen Here: Integration and Jewish Resistance in the Netherlands, Amsterdam University Press 2013.
C. Brasz, Y. Kaplan, Dutch Jews as Perceived by Themselves and by Others: Proceedings of the Eighth International Symposium on the History of the Jews in the Netherlands, Brill 2021.M. R. D. Foot, Holland at War Against Hitler: Anglo-Dutch Relations 1940-1945, Routledge 2012.
K. Castelein, M. Wenting, Dutch Resistance 1940–45, The World War II Resistance and Collaboration in the Netherlands (Elite), Osprey Publishing 2015.
T. V. Fransecky, Escapees: The History of Jews Who Fled Nazi Deportation Trains in France, Belgium, and the Netherlands, Berghahn Books 2019.B. Pitt (Editor), History of the Second World War, Part 5: The Panzers Break Through at Sedan. Invasion of Holland and Belgium, 1973.
אמירה גלבלום, דיקטטורות – גרמניה הנאצית : עם אחד, רייך אחד, מנהיג אחד, האוניברסיטה הפתוחה 2005.
עדינה כוכבא, יומן התפתחות של התינוק אפרים – ארנס – ברנהרד ון קופורדן – מינטס (Efraim – Ernst – Bernard van Coevorden – Meents), לימים – אפרים כוכבא (Efraim Kochba) מ 13/8/1943 עד 7/1944, הולנדית, עברית (כתב יד, דפוס), 126 עמודים , ספריית יד ושם, תרומת אפרים כוכבא בתאריך 3/1/2023.
עדינה כוכבא, המחתרת החלוצית בהולנד הכבושה, ערכה והביאה לדפוס רנה קלינוב, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשכ"ט 1969.
0
