היא שרדה את אקציית הילדים, ברחה מגטו ורשה דרך תעלות הביוב, ניצלה מירי ומצאה מקלט במנזר, שם הכירה גם את הכומר שהפך לימים לאפיפיור
זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה פשט הגסטאפו על בית משפחת מנדלברגר בוורשה. "פרצו לדירה, שחררו את הכלבים וערכו חיפוש", תיארה חנה מנדלברגר (לימים אברוצקי), שהיתה אז ילדה קטנה. "ניסיתי להסתתר, רק שהכלבים לא יראו אותי", סיפרה על המחבוא שמצאה מאחורי האורלוגין. "הרסו ממש את דירתנו. הורידו וילונות והנוצות התעופפו באוויר. שאלתי את אמא למה הם עשו לנו את זה, אך אמא לא הסבירה". את האירוע הטראומטי הזה זכרה עד מותה, השבוע, בגיל 93. וזה היה רק המבוא לשורת אירועים שטלטלו את חייה.
היא נולדה ב–1931 לשרה לבית רוטהולץ ולמאיר מנדלברגר, והיתה אחות גדולה למרים. לאביה היה עסק למסחר וליבוא עורות. לאחר פלישת הנאצים הוחרמה הסחורה של אביה והוא נעצר לחקירה ממנה חזר שבר כלי. לאחר הקמת הגטו חנה נהגה לחמוק אל מחוץ לחומות ולהבריח מזון לתוך הגטו. "יום אחד קרא לי ילד וסיפר שיש להם מידע על פתח בחומת הגטו שאפשר לצאת ממנו לצד הפולני", היא סיפרה. "זה עולם אחר בכלל. יש שם עדיין גנים, פרחים, חנויות מלאות כל טוב. בכל העסק היה גם משהו הרפתקני, שמאתגר ילדה, שפתאום הופכים אותה לגיבורה". את המזון מצאה בפחי אשפה בשוק הסיטונאי. "חומרים שאולי היו פעם סלק, כרוב, תפוחי אדמה", סיפרה
יום אחד, כאשר שבה עם המזון וחיכתה מחוץ לגטו לחברה, נתי, שיאסוף אותו, הבחינה בפטרול של גרמנים, שוטרים פולנים והמשטרה היהודית. "כלב נבח ונשמעה צעקה. זה היה הקול של נתי. נשמע קול ירייה, עוד צעקה חלושה ועוד ירייה. עמדתי המומה. ראיתי את נתי ירוי", היא סיפרה. "רעב זו תחושה גופנית ורגשית. הבטן ריקה, זועקת. מבחינה רגשית זה משהו שגובל בחוסר אונים ותבוסה", הוסיפה.
בזמן "אקציית הילדים" הסתתרה בבונקר עם כ–30 ילדים. בהמשך, לפני פרוץ מרד גטו ורשה, נמלטה מהגטו דרך תעלות הביוב. "ירדנו דרך סולם ברזל לתוך הביוב של ורשה. פחדתי שאטבע. מסריח. איום ונורא. הסתובבנו כל היום בתעלות. המים הגיעו לי עד הפנים", סיפרה. כשיצאו מהפתח נפתחה לעברם אש בידי גרמנים. "לא ידעתי אם אני חיה או מתה. אדם צעיר נעמד על הרגליים. מבטינו הצטלבו. הוא שאל, 'ילדה, את חיה'? אמרתי 'לא יודעת'. הוא הושיט לי יד. 'רוצי כל זמן שאת יכולה'. רצתי", סיפרה.
במשך כמה חודשים היא הסתתרה אצל מכר פולני ובהמשך ניסתה לשוב לגטו. בשער שוב ראתה שוטרים. "צעקתי, 'אני רוצה לחזור. אני ילדה יהודייה'", היא סיפרה. "יצא שוטר פולני לקראתי, תפס אותי בצווארון, בעט בי וצעק 'תסתלקי. כאן כולם מתים. את רוצה לחיות?'" בהמשך היא התגלגלה למנזר בזהותה בדויה של פולנייה נוצרייה, ושם העבירה את שארית המלחמה. באותה תקופה הכירה פרח כמורה, קרול ווֹיטילה, לימים האפיפיור יוחנן פאולוס השני. "הייתי מוקסמת מהאיש הזה", היא אמרה. המנזר עבר לזקופנה שם נשארה עד סוף 1946..
ואז, יום אחד הגיע שליח יהודי שלקח אותה לפגוש את אמה, ששרדה את המלחמה. "ראיתי זקנה עם שיער שיבה, כפופת גב, שאיבדה רגל והלכה על רגל אחת. לא רציתי אמא כזאת", סיפרה. אמה קראה לה "חנושו", וחיבקה אותה. בהמשך מצאו גם את אחותה, ששרדה אף היא. אביהן נרצח בטרבלינקה.
ב–1947 עלתה על אוניית המעפילים "אקסודוס" בדרכה לארץ. כשהתקרבו לחוף השתתפה במאבק האלים עם הבריטים, שהשתלטו על האונייה. "לקחתי חלק פעיל מאוד בקרב הזה באמצעות קופסאות שימורים", סיפרה. לבסוף היתה בין המגורשים לגרמניה ובינואר 1948 שבה לארץ. בהמשך היא נישאה לנחום אברוצקי, בן משפחת מייסדי כפר סבא (שחלקם שינו את השם לאלמוג), אשר ניהל את המאפייה המשפחתית. חנה עבדה בהנהלת חשבונות. היא גם היתה פעילה בהנצחת השואה והקימה את סניף "בית אנוש" בכפר סבא לסובלים ממוגבלות נפשית. לימים גם סגרה מעגל ונפגשה עם האפיפיור.
מקור וקרדיט : עופר אדרת , עיתון " הארץ"
0
