הילדים והחיפוש האלים של השוטרים הנאצים
"הנאצים שוב הולכים לדירות יהודיות. עורכים רישום של הרהיטים. בהולכם, מזהירים בחומרה,שהכל יישאר במקומו, אסור גם להוציא, אסור גם למכור.
אבל אם הם רואים רהיט יפה במיוחד, הם מוציאים. אם ייעלם אפילו כיסא אחד, יירו בכל המשפחה.
אפילו שבועיים לא עברו מיום הכיבוש, ושוב תלויים צווים: ילדים ומבוגרים, חייבים לשאת תגי זיהוי: ריבוע של עשרה סנטימטרים מבד לבן, עליו עיגול צהוב, ועליו Juden .
את הסמלים צריך לתפור לבגדים העליונים, על החזה ועל הגב.
הכובשים אפילו לא חושבים אותנו לבני אדם, הם מסמנים אותנו כמו צאן. אמא מורה לי פחות להתחכם ולעזור לתפור את תגי הזיהוי האלה. היא גוזרת את הבטנה הצהובה של כיסוי הספה, ואנחנו ניגשות לעבודה. מגיעות כמה שכנות, שאין להן בד צהוב.
האם באמת אף אחד לא יעז להתקומם?
לפני כמה ימים, המורה הליטאי יוֹנַיְטיס הביא חתיכת שומן חזיר. בבושת פנים הוא הסביר הרבה זמן שהוא קיבל אותו על פי הכרטיס, והוא לא צריך: אדם מבוגר יכול לחיות בלי שומנים, ואצלנו יש ילדים; איברים שגדלים חייבים שומנים. אמא מאוד התרגשה, ולפי דעתי זה מביש, שמביאים לנו נדבות.
אבל המורה הליטאי התעקש. הקטנים קיבלו לארוחת הערב פרוסת שומן חזיר ואנחנו קיבלנו גלדי שומן טעימים כתוספת לתפוחי האדמה.
דופקים! בשער שלנו!!!
אני רצה לחדר השינה, מעירה את אמא. יחד עם מירה עוזרות להלביש את הילדים. רוביל'ה מנסה לבכות , אבל מיד מפסיק, מבין שאסור.
הם כבר נוקשים באגרופים בדלת שלנו! אמא הולכת. לפתוח. אנחנו יוצאים אחריה.
לדירה פורצים אנשי גסטאפו חמושים ואלימים. הם התפזרו בחדרים. אחד נשאר לשמור עלינו. מצווה לא לזוז, או שהוא יורה .
הם נוברים בתוך הארונות, במגירות. שואלים איפה אבא. אמא אומרת שלקחו אותו בימים הראשונים, ישר אחרי בני הערובה.
"לא נכון" – שאג האחד הכי כעוס, כנראה המפקד – הוא בטח ברח עם הבולשביקים! כולכם פה תהיו "קאפוט".
ושוב מחפשים, זורקים, הופכים. אמא רועדת בשקט אומרת לנו לעקוב, שהם לא שמו לנו נשק או כרוזים.
במספרה
היום העשרים ואחד ביולי. חודש מתחילת המלחמה ויום ההולדת שלי. אני בת ארבע-עשרה. בעודה מברכת אותי ומאחלת לי שנים ארוכות, אמא פוצחת בבכי. כמה פעמים שמעתי את הברכה הרגילה הזאת, ואף פעם לא חשבתי עד כמה היא משמעותית…
לרגל יום ההולדת אמא הציעה לי ללבוש את שמלת המשי התכולה. היא בלי תגי הזיהוי. איזה מראה יפה לא רגיל יש לי! רק חבל שהשיער ארוך מידי.
פתאום צץ בראשי רעיון מבריק.
ביקשתי ללכת לשכנה, דודה ברתה, כדי להראות לה את השמלה. אבל בעצם – שלחתי יד אל תוך הארון (שם מתחת לבגדים יש כסף) והופ אל מחוץ לדלת. כאילו מתוך תחושת בטן, אמא צועקת אחרי, שלא אעז לצאת ללא תגי אבל בדיוק את זה אני מתכוונת לעשות. תוך כדי קפיצות אני רצה במדרגות, קופצת מבעד לשער, בלי להתבונן אחורה פונה לרחוב בּוֹלשַיַה, ונכנסת למספרה.
רק מציעים לי לשבת. אני מנסה להיראות רגועה, ולא להסתכל על הספר. והוא, כשהוא קושר את המטפחת הלבנה, מחייך אלי מבעד למראה. היכיר! אני מסתכלת בו בעיניים גדולות, ולא יודעת איך להעמיד פנים שאני לא מבינה את זה.
אני מורידה את הראש שלא יראו את הפנים. הלב פועם בהתרגשות, והספר, כאילו בכוונה, מושך את הזמן. אולי לברוח? אסור… רק שלא ייכנס נאצי!
סוף-סוף הוא גמר לספר! אני משלמת ויוצאת אני צועדת בחזרה. עכשיו אני רגועה לחלוטין, אף אחד אפילו לא הסתכל עלי.
אפילו לא מבינה, למה במספרה כל כך רעדתי. עכשיו אני פתאום נרעדת: מה עשיתי?"
