הגירושים מן הגיטו נעשו אכזריים יותר ויותר. יום-יום שולחו אלפי יהודים ומאות מהם נורו ברחובות בעת המצעד אל ה"אומשלאג-פלאץ" . פועלי בית הדפוס שלנו, אשר ביום הטראגי של אקציית ה27 ביולי 1942 נעדרו מן העבודה, או כאחותי ואני, שעזבו את המקום בדיוק לפני בוא הנאצים, חזרו לעבודה. בבית הדפוס נשארו סבתא , נינה אחותי , אני וכעשרה עובדים עם משפחותיהם. היינו חייבים להשלים הזמנה גדולה, שקיבל אבי ( האב , בעל הדפוס נתפס ע"י הגרמנים באקצייה של ה 27 ביולי ונשלח למחנה טרבלינקה ) . העובדים היו, אמנם, כולם בעלי מקצוע טובים וידעו מה עליהם לעשות, אולם היה צורך במישהו שיפקח על העבודה. נינה אחותי עסקה בעבודת המשרד, ניהלה את הפנקסים והוציאה את החומרים הדרושים. ואילו אני , בת ה15 , החלטתי לקבל עלי את תפקיד הפיקוח על עבודת הפועלים. ברם, לא הייתי בטוחה אם יצייתו לי. שוחחתי על כך עם אחד העובדים הותיקים שלנו , איגנאץ, שעבד אצל אבי עוד לפני הולדתי, וביקשתיו לעמוד לימיני בשעה שאתקל בקשיים עם צוות העובדים.
חששותי לא היו בלי יסוד. כל העובדים הכריזו שביתה כמחאה על ניסיוני לקבל לידי את ניהול המפעל. כל אחד מהם סבר, שהוא מתאים יותר לתפקיד זה. מייד הבנתי, כי ברגע זה תיוולד או תמות סמכותי והחלטתי לפעול במרץ ובהחלטיות . כינסתי את הפועלים ובלי הרהורים רבים אמרתי להם, כי אם לא יחזרו מייד לעבודה, אדרוש מן המשגיח הגרמני שיקבע לי פועלים אחרים.
בעוד המילים יוצאות מפי , הרגשתי כי משהו נשבר בקרבי. חשתי בושה מן האיום שהשמעתי בקלות כזו ותגובתי הראשונה הייתה לבטל את האיום ולהתנצל. אך הופתעתי לראות את ההשפעה המחשמלת של דברי על הפועלים. בלי לומר מילה, חזרו לעבודה וקיימו את כל הוראותי. אחותי, נינה, הטיחה טענות מרות נגדי ואמרה , שאני " סחטנית קרת רוח" . אולם מוזר הדבר, כי מרגע זה החלה נינה להתייחס אלי בדרך-ארץ, כאילו אני הייתי האחות הבכירה.
עד מהרה החלו אסונות לרדת על ראשי בזה אחר זה. בוקר אחד, בצאתי לסדר משהו בשביל מפעל בית הדפוס , נפלתי בידי הנאצים, שאספו אותה שעה ברחוב גאנשה קבוצה גדולה של יהודים לגירוש. מסמכי לא עמדו לי ונדחפתי לתוך משאית , שהחלה לנסוע בכיוון ה"אומשלאג-פלאץ" .
מקור וקרדיט : מרים בידרמן , נעורים בצל המוות , הוצאת "דבר" , 1962
2