מאת נעמה שי"ק
"מקובל להניח שבחיי היהודים בגטאות עדיין שרד התא המשפחתי, לפחות חלק ממנו, ואילו במחנות הריכוז וההשמדה — שבהם נכפתה הפרדה הרמטית בין המינים — הוא קרס לחלוטין. נעמה שי"ק, ראש מגמת האינטרנט בבית הספר המרכזי להוראה השואה ביד ושם ודוקטורנטית בבית הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, בוחנת במאמר זה את אחד מביטויי ההישרדות של הסולידריות המשפחתית במחנה אושוויץ–בירקנאו מבעד ליחסי אמהות ובנות שנכלאו במחנה. המאמר הוא פרק בעבודת הדוקטור שלה שעניינה נשים יהודיות במחנה אושוויץ–בירקנאו. כפי שהמאמר מתאר, האמהות והבנות — רובן ככולן בנות עשרה — חיו במחנה בעולם שהיה נשי כמעט לחלוטין וניהלו תא הישרדות משותף שבמסגרתו בא לידי ביטוי חלק מהמורכבות שהביאה עמה השואה ליחסים בתוך המשפחה. סוגיה מרכזית במאמר היא ההבחנה בין המתבגרות הצעירות לבין הנערות הבוגרות יותר. ניתוח העדויות שמביאה שי"ק מראה שהבנות הצעירות יותר התמודדו בעיקר עם הפחד להיפרד מאמותיהן ונצמדו אליהן כמעט בכל מחיר, ואילו הבוגרות יותר חוו את התפרקותה של הסמכות ההורית בתנאי המחנה ונקלעו לעתים למצב של היפוך תפקידים שבו הן קיבלו עליהן את האחריות למאבק ההישרדות המשותף. דפוסי יחסים אלו היו לעתים המפתח להישרדותן של הבנות והאמהות הנידונות במאמר, אך הם גם גבו מחיר נפשי כבד שמשמעותו התבררה בהדרגה לאחר המלחמה".
מאת נעמה שי"ק
