מאת: מרים גטננקו
שמי מרים. נולדתי בזוועיל שבאוקראינה בשנת- 1933. היה זה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. בתקופה זו גרו בעיירה יהודים רבים שומרי תורה ומצוות. היה שם בית- ספר באידיש, שבו למדו בנות- הדודות שלי. אותי לא קיבלו לשם, אך אחרי שבכיתי והתחננתי, הסכימו לי רק לשבת בשיעור. כשהנאצים התקרבו לאוקראינה, אימי עבדה במסעדה של חיילים ואותנו הסתירה מתחת למדרגות בבניין. היא לקחה שתי שמיכות צמר, פרשה אחת על הרצפה ובשנייה כיסתה אותנו. כך התחבאנו שם ימים רבים. שכבנו רועדות מקור ומפחד ומדי פעם אימא הביאה לנו אוכל.
יום אחד באו אחיות של אבי למסעדה וקראו לאימא לברוח איתן. אימי פחדה, אך אחיותיו של אבי לקחו אותנו בכוח ואימא רצה אחרינו. עלינו לרכבת, זו הייתה הרכבת האחרונה שיצאה משם. אותנו, הקטנים, העבירו דרך חלון הרכבת. כשאימי באה לעלות, גוי אחד קם ותפס בצווארה ולא נתן לה לעלות. אנשים שכבר היו ברכבת משכו אותה פנימה. הגענו לז'יטומיר חסרי כול, אפילו ללא נעליים. בז'יטומיר נתנו לנו אוכל, שתייה, בגדים ונעליים.
משם ברחנו לעיירה בשם נימרה- פיטרובסקי ומשם לקזאן, שליד סטאלינגרד. היה שם קולחוז- כמו קיבוץ. אני ואחותי הלכנו לגן- ילדים. אני זוכרת שנתנו לנו שם מרק שהיה עשוי מכרוב ומים. לילדי הקוזקים נתנו גם נוזל דומה לשמנת שהוסיף טעם למרק. כול ילד לקח קצת והביאו לי ולאחותי. הקור שם הגיע למינוס- 50 מעלות, ובקור הזה אימי לקחה סוס ועגלה והלכה ליער לכרות עצים לחימום הבית.
שוב בורחים מהנאצים
בשנת 1942 הנאצים התקרבו לסטאלינגרד והיה מאבק גדול ורציני ובסופו הנאצים הגיעו כמעט עד מוסקבה. נתנו לנו שור ועגלה ושתי שקיות חיטה לאכול ויצאנו לדרך. בדרך עברנו במקום שומם ולפתע החלו ליפול פצצות והשור מרוב פחד קרע את החבלים וברח. ישבנו בעגלה חסרי- אונים, באמצע שום- מקום. פצצות נפלו מכול הכיוונים ואנחנו תקועים בעגלה. לפתע הגיע למקום בן- דוד של אימי, שהיה גנרל בצבא הרוסי.
הוא לקח אותנו למחנה צבאי ונתן לנו לחם וקוביות סוכר והרשה לנו לישון שם בלילה. שם חליתי במלריה- מחלה שהייתה נפוצה באותם ימים. היה לי חום גבוה וקור נוראי ובנס נשארתי בחיים. אז כמעט כול מי שחלה במלריה- היה מת ללא תרופות וטיפול רפואי. בן- הדוד של אימי נתן לנו כסף, אוכל ומים והדריך אותנו לאן ללכת. הגענו לנהר הוולגה, כשהנאצים כבר ממש קרובים. התחבאנו בתוך הבוץ ונשמנו דרך קני הסוף שהיו בצידי הדרך.
כשהפצצות הפסיקו אז ברחנו. הגענו ליער ופגשנו הרבה אנשים שהתחבאו שם. נשארנו ביער עד הבוקר ומשם הלכנו לגרוזיה. שם עלינו על רכבת להובלת בהמות, בקרונות בקר נדחסנו יחד עם הסוסים והבהמות. הגענו לאוזבקיסטן. שם שהינו שלוש שנים. באוזבקיסטן, אימא עבדה בשדה, אספה שם עגבניות ומכרה אותם תמורת קמח. בקמח היא אפתה פיתות. בבית- אימא עבדה בכותנה. אחר- כך, אימא יצאה לעבוד במפעל לפלדה שממנו הכינו טנקים. העוני היה גדול, היה לנו זוג מגפיים אחד מצמר, בהם התחלקנו כולנו לפי התור. למדנו בבית- ספר שהיה במרחק- 7 ק"מ, ואת המרחק הזה הלכנו ברגל מידי יום. הבגדים שלי היו שני סמרטוטים ששימשו בתור שמלה וגם מעיל.
הנעליים היו שקיות שקשורות בחוטי ברזל. היה לי שכן שהכנתי בשבילו שיעורי בית וקיבלתי תמורת זה זנב עפרון ונעליים קרועות שהיו בשבילי אוצר. הדפים שעליהם כתבנו היו עיתונים מרוחים בסיד. בשל הצטיינותי בלימודים קיבלתי תלוש לקניית נעליים ושמלה. עם התלוש הזה היה צריך ללכת לחנות לשלם כסף ולקנות. כסף לא היה לנו ולכן אימא מכרה את התלוש וקנתה קמח כדי להכין לחם. בשביל להביא מים, אני זוכרת שהיה צריך ללכת שלושה ק"מ. בדרך הייתה רוח חזקה שהכניסה לדלי הרבה אבנים וכול המים נשפכו.
כדי להביא את המים מהנחל, הלכנו כמה ילדים, כשאחד מוציא מים מהנחל ונותן לשני וכך העברנו את המים עד הבית. את המים היינו צריכים להרתיח, כדי שיהיו ראויים לשתייה. הייתי גם אוספת פחמים לחימום הבית עם כמה חברים, עד שפעם תפסו אותנו ומנהל המפעל הזהיר אותנו שלא נחזור על המעשה הזה שוב ואז שחרר אותנו. מאז היינו אוספים פחמים רק בלילות.
לאחר המלחמה
הגענו לבלרוס, היה זה בשנת 1946. כשגדלתי הלכתי שם לאוניברסיטה ולמדתי להיות מהנדסת- טכנולוגית. כמעט ולא נשארו יהודים לאחר המלחמה, וגם אלו שנשארו פחדו לקיים מצוות. היו כאלו ששמרו מצוות בסתר, במחתרת, כמו אימי ששמרה על הכול, חוץ מהדלקת נרות- שבת, כי גרנו כמה משפחות באותה דירה ויכלו להלשין עליה. בתור סטודנטית שמרתי על הכשרות, אך לא ידעתי על כך.
שמתי את הבשר על משטח ברזל שמיועד לכיבוס בגדים, שעליו יש בליטות וחורים. המלחתי אותו ויצאתי לשיעורים. מה שלא ידעתי, זה שלא צריך להשאיר אותו כל- כך הרבה זמן. כששאלו אותי למה אני עושה כך, עניתי כמו שאימי אמרה לי: "הבשר יותר נקי ככה ויותר טעים". באוניברסיטה הכרתי את בעלי. כשסיימתי את הלימודים נסעתי לאוקראינה. הגעתי לעיירה שבה גרו סבא וסבתא שלי. שכן גוי סיפר לי שאספו את כול היהודים וזרקו אותם לבור. את סבא שלי הכריחו לנגן, וכשלא הסכים, הכו אותו וזרקו גם אותו לבור, וכך הוא נפטר.
כשרציתי לעזוב את רוסיה, הכריחו אותי להתגרש מבעלי, בגלל שהוא עבד בעבודות סודיות בממשלה. אחר- כך היינו צריכים לחכות חמש שנים, שבהם עקבו אחרינו, לראות שאנחנו לא שומרים על קשר. בנס חיכינו רק שלוש שנים ואז עלינו לארץ.
לתיעוד המלא באתר תכנית הקשר הרב דורי
0