אנשי המחתרת הצרפתית מבריחים אותי ואת אחי מהמנזר .
הם מצרפים את שני הילדים היהודים העצובים שהיו במנזר לשיירה של יהודים העושה דרכה בהרי הפירנאים לעבר מקלט בספרד.
הדרך המתפתלת בהרים סלעית ותלולה וקשה מאד. אנו מתנשפים , נשימותינו הולכות ונעשות מהירות וכבדות. המדריכים של המחתרת הצרפתית רצים כל הזמן לאחור , מאיצים באנשים הנשרכים מאחור. גם לי קשה מאד ואני נשרך מאחור. אני רץ כדי להדביק את הפיגור.
הרעב מתחיל להציק לי. אנו מטפסים בדרך התלולה מאד בהרים . המנוחות קצרות מדי. מאיצים בי לאזור כוחות ולהגיע למעלה.
ההר ענקי. מכסה בצילו את כל שיירת הבורחים. העלייה תלולה מאד.
ההליכה איטית וקשה ביותר. ככל שאני מטפס בהר , כך אני מרגיש שאני נוטה לאחור ואיני מצליח להתיישר. אחי איב , תמיד מאחורי , דוחף אותי. צעדי מתקצרים והולכים ועלי ללכת מהר יותר כדי להשיג את צעדיהם של המבוגרים. המדריכים מאיצים בנו .
מגיעים בחשיכה לאחד המסתורים בהרי הפירינאים. מנוחת לילה מתחת לכיפת-שמים מכוסה אלפי כוכבים. אני נרדם . דממה יורדת על ההר.
עדיין חושך וניתנת פקודת יציאה . השעה היא שעת בוקר מוקדמת מאד. השינה לא הועילה במאומה למיחושים שלי ברגליים העייפות.
אין פנאי , לא לשתיה חמה ולא לארוחת בוקר . הגענו לאזור המסוכן ביותר, הגבול בין צרפת לספרד , שנשלט כולו על ידי הגרמנים. על הגבול פטרולים של חיילים גרמנים עם כלבי גישוש. כך מוסבר לנו, ולכל שני ילדים יהודים מצמידים מבוגר, עד שנגיע למטה. צריך להקפיד על השקט עוד יותר מאשר קודם , יש ללכת צפופים מאד.
המובילים הספרדים חסרי סבלנות ומעירים לנו מדי פעם בכעס . המתח רב , עיניהם של המובילים בולשות לכל עבר , מדי פעם אחד מהם מרים את ידו ואנו עוצרים ושוכבים בנשימה עצורה. אני רועד ושיני נוקשות כתופים לקצב הלב שלי .
נשמעות נביחות כלבים, נשמעות צעקות בשפה הגרמנית. הקולות קרבים ומתחזקים באוזני. איני מעז להרים את הראש, איני פוקח את עיני. אני נצמד לקרקע כמו כולם . נדמה לי שאני חש את נשיפת אפי הכלבים על עורפי.
אנו חייבים להגיע למטה עוד לפני אור הבוקר הראשון . אנו מחליקים במהירות למטה במדרון ההר בשביל מכוסה שלג. נחבלים בסלעים .
למטה במרחק קצר מאתנו , מתהלך איש בלבוש אזרחי . מישהו נותן הוראה וכולנו שוכבים זה על כערימה. המובילים נעלמים לדקות ארוכות , שנמשכות כנצח. מאוחר יותר כשאנו מתחילים שוב בהליכה , אנו רואים את האיש תלוי על עץ. איב לוחש באוזני כי שמע את אחד המדריכים אומר, שהיה זה איש גסטפו.
צרפת מאחורינו
מישהו מהמבוגרים בשיירה , רופא , מסרב להמשיך ללכת . כוחותיו אפסו, כך הוא אומר , ומבקש שישאירו אותו מאחור . הוא יגיע בכוחות עצמו , הוא מבטיח , בקצב שלו . הוא מתחנן " תנו לי למות כאן , אני לא יכול להמשיך בהליכה , אני באפיסת כוחות" . ..
המדריכים מדברים אל ליבו , מצביעים על הילדים היהודים כדוגמא , אבל הוא בשלו , הוא מעכב את כולנו . המובילים לא ישאירו אותו מאחור, פן ייתפס על ידי הגרמנים או המיליציה הפשיסטית הספרדית.
המובילים הספרדים מאיימים עליו באקדח . "אם לא תקום ותמשיך ללכת , אני מחסל אותך במקום וקובר אותך .כך נהייה בטוחים שלא ישארו עקבות. "
האיום אמיתי, האקדח מוצמד לרקתו והאיש קם על רגליו.
השלג כבד , ואנו הילדים שוקעים בתוכו. הקור עז ואיננו מצויידים כראוי . הכוחות אוזלים , המורל ירוד, אין רואים את הסוף. המדריכים מנסים לעודד , "טוב מאד מוריס , האנשים המבוגרים יכולים לקחת דוגמא ממך" …אבל דברי העידוד לא עוזרים, הרגליים אינן נשמעות. מילת הקסם שעוזרת לי ומפיחה בי תקווה היא "איזידור" , אחי הגדול שאותו אפגוש בקרוב בספרד.
המבוגרים מתלוננים על מיעוט מזון ולבוש . הילדים שותקים , הולכים הלאה, אינם מעיזים לפצות פה ולהתלונן. אחי מעודד אותי ואומר שמחר נגיע לספרד.
מתמקמים לשינת לילה בקור.
כעבור כמה שעות ממשיכים ללכת בחושך.
מגיעים בשקט למדינה הזעירה אנדורה.
אנו חופשיים צועק מישהו.
מישהו מוביל אותנו לאסם , שם מקבל כל אחד משקה חם ובננה.
ממשיכים בשקט להתקדם בספרד ומגיעים בסוף לעיר הנמל קאדיס . משם נעפיל לארץ ישראל.
מקור וקרדיט :
משה ( מוריס) רוט . ילד תרנגול, הוצאת עקד , 1998
0
