במשך ימים ארוכים השתדלה סטפציה לנחם ולהרגיע אותי. “ליקרים שלך טוב יותר ככה. עם בוא החורף לא היו להם סיכויים לשרוד בקור וברעב”, אמרה. “מעתה והלאה אשמור עליך ואגן עליך מפני הגרמנים”, הבטיחה.
המלים שלה השפיעו עלי אבל לא יכולתי להפסיק לבכות בימים ובלילות. לא היתה לי סיבה לחזור ליער ונשארתי בביתה של הפולנייה.
ביום ראשון שלאחר מכן חל יום “כל הקדושים”, יום קדוש לנוצרים. קיבלתי רשות לחפש את אחי מוֹניֶק שהיה בביתה של הפולקסדויטשה. היה מסוכן מאד להתהלך בכפר, כי תושביו יכלו לזהות אותי, למרות שהמטפחת כיסתה את ראשי וחלק גדול מפני.
מצאתי את אחי ומסרתי לו את הידיעה הטרגית. הלכנו דרך השדות החשופים עד היער. שם התיישבנו ויחד ספדנו למשפחתנו ובכינו על שנשארנו שנינו גלמודים בעולם. האישה שבביתה התגורר מוניק אחי – התעללה בו. חייו היו קשים מאוד ונוסף על כך לא ידענו מה צפוי לנו בעתיד. במשך כל אותו זמן המשיכו הגרמנים לחפש אחר יהודים ורצחו כל אחד שמצאו. החלטנו שלא להסתכן בפגישות נוספות. כל אחד יישאר במקומו וכפי שאמא המליצה, להשתדל לעבוד היטב ולמלא את רצון מעבידנו כדי שנוכל להישאר בבתיהם. נפרדתי מאחי וחזרתי “הביתה”.
במשך היום הייתי טרודה בעבודות שסטפציה הטילה עלי. היא היתה מאד קפדנית ודרשה הרבה. אני הייתי רק בת עשר ולא ידעתי לבצע היטב כל מה שביקשה. פעמים רבות כעסה עלי וציוותה לבצע שוב ושוב את העבודה עד שנעשתה לשביעות רצונה. היא התלוננה בלי הרף. אמנם סטפציה מעולם לא היכתה אותי, אבל היא צעקה וקיללה, והיתה אומרת שאני ככל היהודים לא רוצה ללמוד ולעבוד.
בגלל האסונות הייתי תמיד עצובה. התגעגעתי למשפחתי ובכיתי כל הלילות בפינתי.
הזמן עבר, ולאט לאט נוצרה בינינו חיבה. התייחסתי לפיוטרוס כפי שהתייחסתי לאחים שלי ואהבתי אותו. הילד מצדו אהב אותי וסטפציה התחילה להתייחס אלי טוב יותר. כשהלך הקור וגבר, והרוח החדירה את השלג דרך הסדקים לאגף הבית הבלתי גמור, למקום שבו ישנתי, היא לקחה אותי לישון במיטה היחידה שהיתה במטבח, יחד אתה ועם פיוטרוס.
לכולם היא אמרה שאני בת אחותה, יתומה ששלחה להביא מעיר חְרוּבְיֶשוֹב, בצד השני של הנהר בוג. היא הפיצה את הסיפור הזה בין השכנים ובין המכרים שבאו לביתה. מי שידע את האמת, היה דווקא מפקד הכפר, פולקסדויטשה, שהיה מבקר אותה מדי פעם. לא ניתן לחשוד בו שאהב יהודים, אבל בנוגע אלי, לא היה אכפת לו שחייתי בביתה. עם זאת הוא הזהיר שאם מישהו מבני הכפר ילשין עלי, הוא יצטרך להרוג אותי. יום אחד הוא בא רכוב על סוס, כדי להזהיר את סטפציה שבאותו יום יערכו חיפושים בכפר ועליה להסתיר אותי. היא החביאה אותי בתוך ארון בחדר הקר שבחורף לא השתמשו בו. הנאצים באו, חיפשו בבית, בעליית הגג, ברפת, אך את דלת הארון לא פתחו. כך ניצלתי פעם נוספת ממוות.
כדי להציל את חיי וכן את חיי הפולנייה שנתנה לי מחסה, הייתי צריכה לנהוג כקתולית. התחלתי ללמוד עם סטפציה את דתה. סטפציה היתה קתולית אבל לא נהגה לבקר בכנסייה. היא לימדה אותי להצטלב, הסבירה לי על התפילות, המנהגים היומיומיים, המאכלים שאכלו בהזדמנויות חגיגיות ועוד. היה עלי להיות מוכנה לענות על כל שאלה של סקרנים, גרמנים, פולנים ואוקראינים, על המוצא הקתולי שלי. בייחוד היה עלי לדבר נכון בשפה הפולנית ולהשתחרר מהמבטא שכל כך אִפיין את יהודי פולין.
סטפציה חזרה ותיקנה את מבטאי, והיתה מתרגזת מאד כשלא למדתי מהר. כעבור זמן קצר נהייתי תלמידה טובה וקתולית נלהבת. כיוון שאסור ומסוכן היה להתפלל את התפילה שאמא לימדה אותי, התחלתי להתפלל בפולנית ולהגיד את התפילות הקתוליות. הרגשתי צורך לשפוך את לבי. הייתי כורעת על ברכי לפני הצלב, שופכת דמעות ומבקשת בקשות. ה“תפילה” סייעה לי, הרגשתי רגועה יותר. כעבור זמן הפכתי להיות ילדה קתולית של ממש. כשהגיע חג המולד, קישטנו את העץ, הכנו מאכלים מיוחדים לחג, ושרנו שירים מסורתיים לחג המולד.
לפני המלחמה גרה סטפציה בצד השני של הנהר בוג. כשהגרמנים התקיפו את פולין ב-1939 וכבשו אותה, התחלפה האוכלוסייה באזור, בהתאם להסכם שנחתם בין גרמניה וברית-המועצות. הפולקסדויטשה עברו לגור בשטח המערבי של פולין המובסת. ואילו הרוסים, הרוסים הלבנים והאוקראינים, התיישבו בשטחים של פולין המזרחית תחת שלטונה של ברית-המועצות.
בעלה של סטפציה היה אוקראיני, ומשפחתו תמכה בקומוניזם. הם באו לאזור שלנו והשתקעו בבתים ובאחוזות שהגרמנים השאירו. ואילו המשפחה הפולנית של סטפציה נשארה בצד המערבי של הנהר בוג. עם הפלישה הגרמנית לברית-המועצות, ביוני 1941, כשפרצה המלחמה בין שתי המדינות, גויס בעלה של סטפציה לצבא האדום והשאיר את סטפציה בהריון. משפחת בעלה גרה בכפר סמוך, קילומטרים אחדים מאתנו. הם היו איכרים טיפוסיים. אף כי ידעו את מוצאי, לא הפריע להם הדבר.
אולם דאגות רבות גרמה לנו השכנה שלנו פיאַטְנִיצְקָה. אישה זקנה שחיה עם בעלה במשק קטן לידינו. הבתים היו מופרדים רק על-ידי גינות ירק. לא היתה ידידות בין שתי הנשים. בזמן האחרון, התחילה פיאַטְנִיצְקָה להתקרב לגדר וניסתה לדבר אִתנו. כשהיתה מתקרבת נהגה סטפציה למצוא איזו אמתלה כדי לשלוח אותי רחוק ממנה. פחדנו מאד שהיא תחקור אותי עד שתגלה את סודי ותמסור אותי לגרמנים. מהשכנות האחרות, לא חששנו, הן היו טרודות בעבודתן בתוך הבתים.
זה היה חורף נורא בשבילי. הייתי עדיין ילדה אבל סחבתי עול כבד מאד על כתפי. חייתי בפחד קיומי מתמיד שיגלו אותי, הכאב והגעגועים לבני משפחתי שנספו בצורה טרגית לא הרפו ממני, העבודה בבית ובמשק שלא הייתי רגילה אליה, הנזיפות של סטפציה, כל אלה יחד היו משא כבד מנשוא. את הכאבים והסבל פרקתי בבכי ובתפילות. אלה עזרו להירגע מעט. עד היום עוברת בי צמרמורת כשאני נזכרת בסדר יומי בעת ההיא. לפנות בוקר הייתי קמה בקור נוראי, בחושך, מדליקה את הפנס כדי להאיר את המטבח, מדליקה אש לחימום החדר. אחר כך יוצאת לרפת להאכיל את הפרה ולטפל בבעלי החיים של סטפציה. הבגדים שלבשתי לא חיממו אותי. גם הנעליים לא הספיקו והאצבעות קפאו. לא יכולתי להזיזן והייתי סגולה מרוב קור.
עם בוא האביב, כאשר השלג והקרח נמסו והשמש חזרה לחמם, נשמתי לרווחה. לפני חג הפָּסְקְבָה (פסח של הנוצרים), לימדה אותי סטפציה את התפילות, המנהגים והמאכלים של הקתולים לחג הזה. פיוֹטְרוס גדל, התהלך בחדר ובחצר, והיה עלי לפקח עליו בשבע עיניים מפני שנגע בכל דבר.
לא היו לנו שדות תבואה, כמו ליתר השכנים בכפר. הכנו את גן הירק ושתלנו בו תפוחי אדמה וירקות נוספים.
מצד אחד הייתי יותר רגועה כי הצלחתי לעבור את החורף בשלום, לא הלשינו עלי ואפילו המפקד הגרמני התעלם ממני. אולם ידעתי שבקיץ יהיה קשה יותר להסתיר את סודי. אנשים מתהלכים יותר בדרך על-יד הבית, נפגשים בשדות. אצטרך להוביל את הפרה למרעה ואפגוש שם רועים אחרים מהכפר. על אף שהייתי מוכנה לענות על כל שאלה אודות המוצא והדת שלי, פחדתי מאד. הילדים שנהגו לרעות את הבקר היו סקרנים, רשעים וערמומיים. הם לא פסקו מלשאול ולחקור. לא היה זה מקרה רגיל שילדה תגיע לכפר מאזור רחוק. לכל מקרה נהגתי להצטלב ולומר “ישו מריה”, בדיוק כפי שהילדים הקתולים נהגו לעשות. לעתים נהגו הילדים לשוחח אודות היהודים, הם סיפרו מקרים ששמעו בבתיהם, צחקו ולעגו לנו ולאסון שלנו. בהזדמנויות אלו, היה לי קשה לשמור על קור רוח ולהיות אדישה, כשבתוכי בכיתי. היו אלה רגעים מסוכנים ביותר שבהם פחדתי לבגוד בעצמי. מספיק מילה או עווית שלא במקומה כדי שסודי יתגלה.
בקיץ פרמה סטפציה ציפית לבנה, צבעה אותה לכחול כהה ותפרה לי שמלה חדשה. לא היינו זקוקים לנעליים בתקופת זו של השנה, הלכתי יחפה ככל הילדים.
יום אחד סטפציה הכינה חמאה, גבינה, שמנת, אספה ביצים, שמה את כל זה בשני סלים ושלחה אותי למכור או להחליף בשוק בעיר לוצק. יצאתי השכם מהבית. המרחק בין הכפר לעיר היה כ-14 קילומטרים, דרך הכביש הראשי. לבושה בשמלה החדשה, מטפחת צחורה לבנה על ראשי, “איש לא יחשוד בי שאני יהודייה”, חשבתי לעצמי.
בשוק הצלחתי במשימה. מאותו יום, החלה סטפציה שולחת אותי לעתים קרובות לעיר. מכרתי את התוצרת וחזרתי לפנות ערב עם כסף ועם הזמנות לסחורה נוספת.
מי שראה בכביש ילדה קטנה סוחבת שני סלים והולכת ללא מבוגר התפלא בוודאי. אך אני תמיד הכנתי תירוץ להסביר מדוע “אמא” שלחה אותי לבד העירה. הרבה פעמים נעצרו והציעו לי “טרמפ” לקטע מסוים של הדרך, או אפילו עד השוק בלוצק.
פעם אחת נעצרה לידי מכונית ובה גרמנים, הם ציוו עלי לעלות לרכב. ברגעים הראשונים חשבתי שהם גילו את מוצאי. תקף אותי פחד נורא. אך במשך הנסיעה הבנתי שהם פשוט לקחו אותי בחושבם שאני ילדה פולנייה רגילה. הם הסיעו אותי עד לוצק והרשו לי לרדת ליד השוק. מלמלתי כמה מילות תודה בפולנית ונשמתי לרווחה כשהמכונית התרחקה.
מקור וקרדיט
מרים בריק נקריץ. בדרכי החיים : ילדות זהות ארית בין הכפריים , הוצאת יד ושם בגרסה המודפסת , 2004 פרוייקט בן יהודה בגרסה המקוונת ,2020
מקור וקרדיט לגרסה המקוונת : פרויקט בן יהודה
