"נולדתי בזגרב ב-1940 להורי בלנקה ודרגוטין ביכלר. אבא היה ד"ר למשפטים ועורך דין עצמאי, אמא עקרת בית, בת למשפחת סוחרים אמידה. (ז"א הייתה אפשרות כלכלית לעזוב בזמן, אך איש לא חשב על כך ברצינות).
מיד עם פרוץ המלחמה ביוגוסלביה ב-1941 אסרו את אבי עם שאר האינטלקטואלים והוא נשלח למחנה הריכוז הידוע יסנובץ. לשם נשלחו אח"כ גם כל שאר הגברים (סבא ושני בניו הסטודנטים). איש מהם לא שב.
הנשים – אמא ואני התינוקת וסבתא – נשלחנו בקיץ 1941 דרך המחנות ב-Pag ו-Hrusica לבסוף ל-Lobograd . משם גם כן איש לא שב.
אחרי כשישה חודשים, בחורף 1941-2הצליחו ע"י מאמצים רבים (כולל כסף ופרוטקציות) להוציא אותי מן המחנה בתור התינוקת הקטנה ביותר שם, למרכז הקהילה בעיר זגרב. הפתק שהיה קשור לצווארי שמור עמי עד היום. הביא אותי, כמו חבילה קטנה, עטופה בכרית, אחד השומרים על המחנה, גרמני- יוגוסלבי מקומי, מה שנקרא פולקס-דויטשר.
נמסרתי לבת דודה של אמא, בלנקה פירסט, שעדיין הייתה בעיר, היא הייתה רשומה כאחת משתי קרובות המשפחה אליהן הופנתי ע"י אמא – על הפתק שעל צווארי. הגב' פירסט טיפלה בי והחזירה אותי לחיים ובריאות תקינה, אך אחרי שהחביאה את הוריה בשנת 1942 הצטרפה לפרטיזנים. היא ניסתה להחביא אותי במנזר, אולם הייתי קטנה מדי והנזירות ראו בכך סיכון גדול מדי. הן המליצו על נוצרייה אדוקה ידועה להן, שהייתה אמורה לשמור עליי (עבור שכר הולם), אולם זה לא היה מוצלח, ומצבי הלך והדרדר".
0