“הייתי בת שמונה כשהגרמנים צעדו לתוך וינה. כשהלכתי לכיכר הלדנפלאץ, היו שם המוני אנשים ברינגשטראסה שקראו “הייל! הייל!” וכבר בגיל כזה מיד ידעתי שהפכתי לזרה,” ניצולת השואה לוצ’יה היילמן מספרת כשהיא נזכרת באנשלוס הנאצי, סיפוחה של אוסטריה במרץ 1938.
ברגע אחד מולדתה של לוצ’יה הפכה למקום של פחד ואי וודאות. 185,000 היהודים של אוסטריה נתקלו בעוינות מצדם של אלו בהם ראו חברים ובני ארצם האוסטרים.
“זה היה מפחיד מאוד ורצתי כל הדרך הביתה, מבוהלת עד מוות. המנהל זרק את כל הילדים היהודים מבית הספר. הם השפילו אותי בצורה נוראה, ואני נושאת את ההרגשה עמי, אפילו עתה! בנים נוצרים
איימו עלינו והכו אותנו כשראו את הטלאי הצהוב שאולצנו לשאת על בגדינו,” לוצ’יה מספרת.
ריינהולד דושקה, חברו הטוב ביותר של אביה, שבבעלותו הייתה סדנה לייצור מתכת, החביא את לוצ’יה ואמה שם במשך ארבע שנים וחצי. השתיים, שמזון בקושי הגיע אל פיהן, חיו בפחד כל הזמן.
לאחר המלחמה
לאחר המלחמה, לוצ’יה בילתה שנה באוסטרליה עם אביה אבל חזרה לווינה. היא הפכה לרופאה, נישאה לאלפרד היילמן, רופא יהודי מאוקראינה, ונולדו להם שתי בנות.
מקור וקרדיט : אתר ועדת התביעות
0