נולדתי ברוסיה בחודש מאי 1940 בעיר בריסק.
אחרי שהורי ברחו מהעיירה ראדזין שבפולין בסוף 1939, מספר חודשים לאחר שפרצה מלחמת העולם השנייה. הבריחה לרוסיה הייתה כשנודע להורי, שמצאו אקדח במרתף של החנות שלהם (כנראה מישהו רצה להתפטר מהאקדח וזרק אותו דרך החלון לחנות). על החזקת נשק, הנאצים היו מוציאים להורג.
מהעיר בריסק, הרוסים שלחו אותנו לסיביר ל"עבודת כפיה". בסיביר שרר קור של עד מינוס 40 מעלות צלסיוס בחורף. בסיביר היינו כשנתיים ומשם עברנו לאוזבקיסטן, בישוב ליד העיר טשקנט. לא היה מה לאכול ואחותי ואחי, שהיו מבוגרים ממני ב-10 שנים, הלכו לשדה לקטוף צמחים, שאותם ניתן היה לאכול.
ברוסיה היינו עד 1946 ושם דיברתי רק רוסית. מאז שכחתי את השפה הרוסית, אבל אני זוכר רק משפט אחד: "יא חצ'ו חלעב", שזה אומר: אני רוצה לחם. כנראה שאת המשפט הזה אמרתי הרבה מאד פעמים, בגלל הרעב והוא נחרת עמוק בזיכרוני. בתום המלחמה, בשנת 1946, חזרנו לפולין ובשנת 1949 עלינו לארץ בהיותי בן תשע.
לתיעוד המלא במאגר סיפורי מורשת – הקשר הרב דורי
1
