מאת: עופרה עופר אורן
"אני, יומני הקטן, הייתי מניחה אפילו לאותו ז'אנדארם פוזל, שלקח מאתנו את הקמח, שינשק אותי, ובלבד שלא יהרגוני, ובלבד שיתנו לי לחיות! כעת רואה אני, הז'אנדארם הידידותי הרשה לה למארישקה שתיכנס. איני יכולה לכתוב עוד, יומני הקטן, דמעות זולגות, אני ממהרת אל מארישקה…"
במילים אלה מסתיים יומנה של ילדה בת שלוש עשרה, אווה היימאן, שראה אור ב1964, בהוצאת יד ושם.
יומנה של אווה היימאן מעניק לקוראיו מבט ישיר בזמן אמת, לתוך המאורעות, החיים, המחשבות והתובנות של יהודי נאג'ווארד באותם ימים.
אווה היימאן הייתה נערה מוכשרת ונבונה במיוחד. יומנה קצר בהרבה מזה של אנה פראנק – אווה לא זכתה לכתוב אותו במשך שנים, כמו אנה. סופם של יהודי הונגריה היה כידוע מהיר מאוד. תוך כמה חודשים גורשו ונרצחו מאות אלפים. חרף צמצומו הוא מזכיר במידה רבה את היומן המפורסם כל כך. בשניהם אפשר קודם כל לחוש עד כמה הילדות המופלאות האלה רצו לחיות. כמה חוכמת חיים הייתה להן, ובאיזו ראייה רגישה, מפוקחת וחכמה הן הסתכלו על בני משפחותיהן בפרט ועל אנשים בכלל. אצל שתיהן מתחיל היומן ביום ההולדת שלהן, בתיאור המתנות שקיבלו.
לכתבה המלאה של עופרה עופר אורן
0
