לזכרו של חיים גיל (גליפטר) ז"ל , שנפטר היום , 15 לינואר 2018 , הבאנו קטעים מראיון שערכה איתו בתו , ד"ר סמדר רייספלד בשנת 2015 .
האופטימיות של אבא שלי ניצחה את השואה
מה מסביר את הישרדותם של מעטים, היכן שהושמדו רבים כל כך? האם בורכו בגנים טובים או בילדות מאושרת, שהעניקו להם חוסן? או שמא היו אלה מזל גרידא או השגחה עליונה? בראיון עם אביה, ניצול אושוויץ ואופטימיסט חסר תקנה, מנסה ד"ר סמדר רייספלד לרדת לשורשי כושר ההישרדות ושומעת ממנו (שוב) על הנסים, צירופי המקרים, התושייה והתקווה
ניצלת, כי היית ראשון.
ניצלת, כי היית אחרון,
כי לבד, כי אנשים,
כי לשמאל, כי לימין,
כי ירד גשם, כי נפל צל,
כי שרר מזג אוויר שמשי.
מזל שהיה שם יער,
מזל שלא היו עצים.
מזל שמסילה, וו, קורה, בלם,
מסגרת, סיבוב, מילימטר, שנייה.
מזל שתער צף על המים.
בגלל, מאחר ש, ובכל זאת, אף על פי
מה היה אילו יד, רגל,
כפסע, כחוט השערה
מצירוף המקרים.
מתוך השיר "כל מקרה", מאת ויסלבה שימבורסקה
ויסלבה שימבורסקה, שכתבה את השורות האלה, לא הכירה את אבא שלי והכירה אותו היטב. עד הפרט האחרון המתוכנן, האקראי, הסתמי, הגורלי. ב–27 בינואר השנה מלאו 70 שנה לשחרור אושוויץ על ידי הצבא האדום, ואבא שלי — אסיר מספר A19023 — היה שם ביום ההוא. הוא ניצל כי התמזל מזלו להיות חולה אנוש. בשעה שרוב האסירים, כ–66,000 במספר, יצאו למה שכונה אחר כך "מצעד המוות", הוא שכב בבית החולים של המחנה עם דלקת ריאות חריפה, שלא איפשרה לו ללכת. כך קרה שהוא שרד, וגם היה מהמעטים ששוחררו באושוויץ עצמו.
אבל לא רק המזל אחראי לסיפור ההישרדות המופלא של חיים גיל, לשעבר גליפטר, אבא שלי. כמו בכל סיפור דרמטי מפותל, גורמים רבים חברו בו כדי להניע את העלילה ולהובילה עד לסוף הטוב. ולא רק הישרדות פיזית היתה שם, כי לא רק גופו ניצל, אלא גם נפשו, שנשארה חיונית ואוהבת, רכה ותאבת חיים. בן 88 היום, עיניו הכחולות עיוורות אך ראייתו מפוכחת, צלולה. אין בו טיפת מרירות. מעולם לא שמעתי ממנו משפטי שנאה לגרמנים, לפולנים או בכלל, ל"גויים יימח שמם". אופטימיסט חסר תקנה, סקרן ואוהב אדם. כך שלפליאה על יכולת ההישרדות המרשימה נוספה אצלי תמיד השתאות על החוסן הנפשי, על היכולת לחיות בנועם.
תאר לי את רגע השחרור.
"זה לא היה רגע אחד. במשך שבועות שמענו קולות מלחמה, וכמה חודשים קודם לכן האמריקאים הפציצו את המפעל שהיה בבונה (הקומפלקס שנקרא אושוויץ כלל כמה מחנות, שהמרכזיים בהם היו אושוויץ, בירקנאו ובונה, ס"ר). אני מציין את זה, כי מאשימים את האמריקאים שהם לא הפציצו את אושוויץ. נכון שהם לא הפציצו את פסי הרכבת, אבל הם פגעו במפעל. ב–17 בינואר 1945 שכבתי בבית החולים בבונה כשנכנסו אליו קצינים גרמנים. הם הוציאו החוצה את כל מי שהיה במצב מספיק טוב כדי ללכת, אני לא הייתי ביניהם. מוזלמן בן 18 ששקל 27 קילו. השאירו אותי בצריף עם שאר החולים הקשים, והיה ברור שהולכים להרוג אותנו. זאת היתה הסלקציה היחידה שלא עברתי. בשארית כוחותי התגנבתי בלילה החוצה וחזרתי לצריף המקורי, שממנו יצאתי לבית החולים. למחרת בבוקר, כשכולם התייצבו למסדר היומי, עמדתי ביניהם וניסיתי להיראות בסדר. חשבתי שיעלו אותנו על הרכבות שעמדו מחוץ לגדר, אבל כשהתחילו לצאת ראיתי שהולכים ברגל, ואני לא יכולתי. הרגליים לא נשאו אותי. אחרי חמש שנים שבהן נאבקתי והתחמקתי ואילתרתי ונחלצתי, הבנתי שזהו. הפעם זה נגמר. פניתי לחבר מהעיירה שלי שעמד לידי ואמרתי לו שאני חוזר לבית החולים. 'אם תישאר בחיים', אמרתי לו, 'ותגיע לארץ ישראל, חפש את אחי הבכור ותגיד לו שכאן נשארתי'.
חיים גיל לאחר השחרור מאושוויץ, 1945
"חזרתי לבית החולים ונשכבתי במיטה. שמעתי את המחנה מתרוקן ושני קציני אס־אס נכנסו. הם סרקו את המיטות, הורידו מהן את כרטיסי החולים, אחד מהם אמר לשני: 'נחכה קצת, בוא ניתן להם עוד שעתיים', והם יצאו. אחרי כשעה התחילה הפצצה מטורפת של הרוסים. המחנה התחיל לבעור. הכל עלה באש, חוץ מאזור אחד: בית החולים. אחרי כמה זמן יצאתי החוצה כושל. המחנה היה ריק, השערים פרוצים ושקט".
בבית החולים נשארו כ–800 חולים. אחד מהם היה הסופר פרימו לוי, שתיאר את קורותיו אז בספר "הזהו אדם". "פתאום היינו לבד", ממשיך אבי לספר, "בלי גרמנים ובלי רוסים. רוב החולים פשוט גוועו, לא החזיקו מעמד בלי טיפול ובלי אוכל ושתייה. כיוון שמצבי היה טוב יחסית לשאר, יכולתי לגרור את עצמי למטבח, ושם מצאתי שאריות אוכל. חפרתי בשלג מחוץ לגדר המחנה כדי למצוא תפוחי אדמה שהאיכרים איחסנו שם. מים לא היו בעיה. לקחתי קצת שלג, והוא נמס בצריף. ב–27 בינואר 1945, עשרה ימים לאחר שהגרמנים יצאו, יצאתי החוצה מהצריף. בשלב הזה כבר לא יכולתי ללכת, אפילו בקושי, וזחלתי על השלג. טנק נכנס למחנה ונעצר מולי. מתוכו קפץ קצין. הוא שאל אותי ביידיש, 'אתה יהודי?' עניתי, 'כן', והוא כרע לידי ואמר, 'גם אני יהודי. בוא'. הוא הרים אותי על הידיים ונשא אותי אל הטנק. שלושה שבועות הייתי במרפאה שהצבא הרוסי הקים באושוויץ, ואז אמרו לנו ללכת הביתה". אבל לא היה כבר בית.
הוא נולד בפשיטיק, עיירה קטנה בפולין, 100 קילומטר מדרום לוורשה, שרוב תושביה היו יהודים. העיירה התפרסמה בעולם בעקבות פוגרום שהתרחש בה ב–1936. כשהפורעים הגיעו לעיירה, הם נתקלו להפתעתם בהתנגדות תקיפה, שכללה שימוש באקדחים, ולימים ביקשו הנאצים ללמוד את האירוע כדי לבחון את פוטנציאל ההתקוממות של היהודים נגד "הפתרון הסופי". השיר "העיירה בוערת" ("שְׂרֵפָה, אַחִים, שְׂרֵפָה") נכתב על הפוגרום הזה.
כשאני שואלת את אבא איזה מין ילד היה, הוא עונה בתום שנשאר בו: "ילד טוב. אוהב לעזור בבית, לא מסתבך בקטטות. 'חנון' כזה. רק כשהשקוצים (הגויים) היו מרביצים לנו בדרך לבית הספר וזורקים עלינו כדורי שלג שבתוכם החביאו אבנים, הייתי מחזיר להם". אביו, שנפטר עוד לפני המלחמה, היה שען, והאם ניהלה חנות, שהיום היו קוראים לה כלבו. מכרו בה עיתונים, מכשירי כתיבה, דברי סידקית ושמלות כלה. בבית גרו גם סבתא ושני אחים גדולים, עד שהבכור עלה לארץ, ממש לפני המלחמה. "היה טוב בבית", חיוך מאיר את פניו. כשאני מציעה שהילדות הטובה יכולה אולי להסביר חלק מהחוסן הנפשי שלו, הוא מושך בכתפיו. מה לו ולפסיכולוגיה? כן, הוא שמע על פרויד ועל השפעות ילדות, אבל לא ממש מבין למה זה טוב. מעשים ופעולות תמיד העסיקו אותו יותר מהרפלקסיה עליהם. עוד נחזור לזה.
הוא היה כמעט בן 13 כשהמלחמה פרצה, ב–1 בספטמבר, וכמו כל ילד גם הוא שמח שבית הספר לא נפתח. חופש! "שמונה ימים אחר כך, הגרמנים כבר הגיעו לעיירה בשיירה אדירה. עוד ועוד משוריינים וחיילים, מסודרים מאוד וחמושים, עברו מולנו. זה היה מחזה מפעים. הם שרפו את בית הכנסת ואת בית המדרש, הוציאו להורג את היהודי הכי עשיר בעיירה והמשיכו הלאה". וכך התחילה השואה של אבא שלי. אושוויץ היתה בה רק סצנה אחת בעלילה איומה ונועזת, שנמשכה חמש שנים ארוכות. לא זה המקום לפרוש את כל הבריחות, המחבואים, הרעב, הסלקציות, הצמא, ההלשנות, הקור, הגטו, הפרטיזנים, המחלות והפרידות. אולי רק לתהות מעט על המנגנונים שאיפשרו את הישרדות הגוף, ויותר מכך, את הישארות הנפש.
כשהייתי ילדה, הייתי מנסה לפעמים בחורף להתקלח רק במים קרים כדי לבדוק אם הייתי מצליחה לשרוד את השואה. מדי פעם הייתי מדלגת על ארוחה. המסקנות היו די עגומות. איך שורדים את כל מה שעברת?
"אספר לך משהו. כשהרכבת עצרה באושוויץ, לא היה לי מושג מהו המקום הזה. על הרמפה פגשתי בן עיירה שלי, שהיה כבר אסיר ותיק, ושאלתי אותו לאן הגעתי. הוא הצביע על העשן שיצא מהארובה ואמר: 'אתה רואה? מכאן יוצאים רק ככה'. אמרתי לעצמי שאם שרדתי הכל עד עכשיו, יש סיכוי שאשרוד גם את זה. כי לפני כן הייתי במחנה עבודה, וקודם עם הפרטיזנים ועוד קודם בגטו. וכל מקום היה יותר קשה מקודמו, כך שהיה זמן להסתגל. אני זוכר שכשהייתי כבר באושוויץ, הגיע משלוח של יהודים מפריז. ראיתי אותם עומדים על הרמפה מטופחים ואלגנטיים, וריחמתי עליהם. ידעתי שאין להם מושג מה מצפה להם ושהנפילה תהיה חזקה. ובאמת, הם לא החזיקו מעמד הרבה זמן. אבל אני עברתי דברים וידעתי שאפשר לצאת אפילו מהמצבים הכי גרועים, אם רק לא מאבדים תקווה".
אתה אומר שהזמן חשוב להסתגלות ושצריך להאמין בעצמך. מה עוד?
"תושייה ומזל", הוא אומר. "ואף אחד מהם לא מספיק כשלעצמו".
מה זה אומר, תושייה?
"תושייה זה לנצל הזדמנויות. לראות שמשהו הולך לקרות ולפעול. לא לשבת ולחכות. למשל, להשיג עוד פרוסת לחם מהאיכרים שגרים ליד המחנה על ידי החלפתה בשמיכה שכרכת סביב המותניים והברחת אל מחוץ לגדר. למשל, לברוח כשאפשר. בשלב מסוים לקחו אותי ואת אחי מהגטו והסיעו אותנו למחנה, שהשמועות אמרו שהוא איום ונורא. כשהמשאית נעצרה ליד בית מרזח והחיילים נכנסו לשתות, ראינו שהנהג שנשאר לשמור עלינו היה מנומנם, אז קפצנו וברחנו. למשל, כשהגעתי לאושוויץ והתחילה הסלקציה של מנגלה, מיהרתי לעמוד ליד האנשים הכי נמוכים ורזים כדי שלעומתם איראה גדול וחזק. כל הזמן צריך לבחון את המצב ולהפוך אותו לטובתך".
אבל לפעמים התושייה באה לידי ביטוי דווקא בהחלטה לא לנצל את ההזדמנות. כשהיה בגטו של ראדום, עיר המחוז הגדולה, עבד אבי בביתו של קצין אס־אס בכיר. בכל בוקר היה בא שוטר יהודי אל הגטו לקחת לעבודה אותו ונער נוסף. הם היו מנקים את הבית, מצחצחים את הנעליים ומאכילים את השפנים בגינה. יום אחד, כשאבי סידר את הבגדים בארון, הוא הכניס יד לכיס של אחד המעילים ונתקל בחפץ קר ונוקשה. זה היה אקדח. הוא הפך אותו, מישש וחכך בדעתו. לבסוף החליק אותו בחזרה לכיס. בחיים, לא תמיד אקדח במערכה הראשונה צריך לירות בשלישית.
"היו גם החלטות שגויות. כאשר חיסלו את מחנה העבודה שהייתי בו ושלחו אותנו לאושוויץ, העמידו את כולם ליד הרכבת וחילקו אותנו לקבוצות. אחת מהן היתה של הפרומיננטים — המיוחסים ובעלי זכויות היתר של המחנה — ואני הסתננתי אליהם, במחשבה שכדאי לי לקשור את גורלי איתם. איזו טעות! בניגוד לקבוצות אחרות, את הקבוצה הזאת דחסו לקרון בקר סגור, שהיו בו רק שני אשנבים צרים מוקפים בחוטי תיל. זה היה סוף יולי, חום אימים. 120 אנשים דחוסים בקרון סגור שלושה ימים בלי מים. עם הזמן אנשים התחילו למות, ונעשה קצת יותר מקום. מדי פעם, כשהרכבת עצרה באחד הכפרים שבדרך, היו איכרים שדחפו לנו בקבוק מים דרך האשנב. באחת הפעמים, כשעמדתי ושירבבתי שפתיים לעבר פייה של בקבוק, הכה אותי מישהו על הראש עם סיר. התמוטטתי והוא זכה במים".
אבל גם ההחלטה השגויה הזאת הסתיימה איכשהו טוב, אחרת לא היינו מדברים כאן היום.
"למרבה המזל, בליל הנסיעה האחרון הקרון התקלקל והעבירו אותנו לקרון פתוח. אני זוכר את האושר ששטף אותי! כאילו נולדתי מחדש. כך שתושייה ומזל הולכים תמיד יחד; כל התושייה שבעולם לא שווה כלום בלי המזל. לפני אושוויץ עבדתי במחנה עבודה במפעל נשק, ויום אחד התחילו שמועות שהולכים לחסל את המחנה. הגרמנים נעשו לחוצים בגלל התקדמות הרוסים, וכמה מאיתנו החליטו לברוח. חתכנו את התיל שהיה מתוח על גדר העץ כדי שאפשר יהיה לפתוח אותו במשיכה ולקפוץ מהר החוצה. אבל כשטיפסתי על הגדר והייתי מוכן לזנק, נשמטה לי פתאום הנעל. דבר מטופש, להתעסק עם נעל בזמן בריחה גורלית, אבל אני היססתי אם להמשיך בלי הנעל או לחזור לקחת אותה. החלטתי לחזור, ובעודי נועל את הנעל התחילו יריות. כל מי שזינק נהרג.
"יומיים אחר כך שוב תיכננו בריחה, הפעם מתחת לגדר. במשך כמה לילות חפרנו תעלה ועשינו משמרות: כשהאחד חופר השני ישן, ואז מתחלפים. לילה אחד, בזמן שהיה תורי לישון, החליטו החופרים שהגיע הזמן לברוח אבל משום מה לא העירו אותי. מיד כשהם יצאו גילה אותם הזרקור ממגדל השמירה. איש לא שרד".
אני זוכרת את עצמי, כילדה, מקשיבה לסיפורים האלה, שסופרו אחד אחד, ורק מדי פעם. לא בשטף כפייתי, אבל גם לא מתוך מועקה מיוסרת. זה היה בדרך כלל סמוך לימי שואה, או כמענה לשאלה. הם תמיד נשמעו לא מציאותיים, הסיפורים, ולפעמים הסרטתי לי אותם בראש. באחד מהם, אמו של אבי קוראת לו ולאחיו כשהיא רואה שמביאים לגטו את הזקנים והחולים מהעיירות הסמוכות ומבינה מה עומד לקרות. היא מורה להם לברוח לדוד שגר בעיר הגדולה, אבל הם ממאנים לעזוב אותה ואת סבתא. היא מבטיחה להצטרף אליהם מאוחר יותר, והם יוצאים למסע לילי של 32 קילומטר. אבי עם חום גבוה, והם נשכבים בתעלה שלצד הכביש בכל פעם שעוברת מכונית עם פנסים דולקים.
לפנות בוקר הם מגיעים אל הדוד. מי שנתפס מסתובב ללא רישיון עבודה נורה במקום. הם צופים באירוע כזה דרך חלון הבית, ובמשך היום הם מסתתרים במחסן שעומד בחצר ומכיל רהיטים ישנים. יום אחד נפתחת הדלת ושני חיילים ניצבים בפתח. אבי ואחיו מתחבאים מאחורי כורסאות שעומדות בקצה המחסן, והחיילים מתחילים לפנות רהיט אחרי רהיט. פתאום, ללא כל סיבה נראית לעין, אומר אחד מהם, "עזוב, אין כאן כלום", והם יוצאים. שוב ושוב הייתי מדמיינת את שני הילדים המקופלים קטן קטן בקצה המחסן כשלבם דופק באימה. עד שפתאום.
כשנסענו פעם לפולין וסיפרת שם את קורותיך, מישהו אמר: "איזה נס. אין ספק שמישהו שמר עליך".
"כל הזמן אומרים לי את זה, שמישהו שמר עלי. נו, באמת. ואיך הוא לא שמר על אמא שלי, שהיתה הרבה יותר טובה ממני ונשלחה עם סבתא לטרבלינקה? ואיפה הוא היה כשהובילו את אחי למחנה כפייה, שם הוא מת שבועיים לפני השחרור?
"אני את האמונה שלי באלוהים איבדתי באושוויץ, במקום שראיתי שלוקחים אנשים ושורפים אותם. כשהגעתי לשם, מיד אחרי שעשו לי את קעקוע המספר על היד, לקחו אותי למה שנקרא 'מחנה הצוענים'. אלה היו צריפים עם נשים, גברים וילדים צוענים. אנחנו שוכנו בצד השני של הכביש.
"באמצע הלילה שמענו רעש של משאיות מתקרבות ונעצרות. התחילו צעקות נוראות, עד היום אני זוכר אותן. הוציאו את כל הצוענים מהצריפים, העמיסו אותם על המשאיות ולקחו לתאי הגזים. בבוקר הורו לי ולעוד כמה אסירים להוציא מהצריפים הריקים את המיטלטלין שנשארו שם: בגדים, שמיכות וכלים. פתאום, בתוך אחת השמיכות, מצאתי תינוק. הוא ישן מכורבל, עטוף בסמרטוטים. הרמתי אותו, אבל עוד אני מהסס מה לעשות ראה אותנו קצין האס־אס שעמד בפתח הצריף וצרח שאמסור לו את התינוק. הוא זרק אותו אל תוך המשאית יחד עם כל המיטלטלין ואמר לנהג: 'תדאג שהוא יצטרף להורים שלו'. אז על איזו השגחה הם מדברים?"
ואחרי כל זה, אתה אדם אופטימי ואוהב אנשים. איך זה? תסביר לי.
"כי לא כל האנשים עשו לי רע. חלקם היו איומים, אבל לא כולם. היו האיכרים שהציעו לנו מים כשהרכבת לאושוויץ עמדה בתחנה, והיתה המשפחה שנתנה לי ולאחי מחסה כשברחנו מהיער אחרי שמישהו הלשין על קבוצת הפרטיזנים שהיינו בה. לעולם לא אשכח את טעם המרק שאכלנו אצלה. לא כל הגרמנים והפולנים היו רעים. היו הרבה, אבל לא כולם. גם פה לא כולם מלאכים, כן? אמנם לא מדברים פה על תאי גזים, אבל יש יהודים שלא רוצים להשכיר דירות לערבים, או מדברים על 'בית"ר טהורה לעד'. איזה משפט מזעזע. באופן כללי, אני חושב שהגרמנים לא שונים מהותית מהאנגלים, הצרפתים והיהודים".
זאת דווקא סיבה טובה לפסימיות. כולם "לא משהו", בלי הבדל דת, גזע ומין.
"בכל מקום יש כאלה ויש כאלה, והרבה נקבע על ידי הבית והסביבה. כשהגעתי לארץ גרתי בתל אביב אצל אחי הבכור, שהגיע לכאן לפני המלחמה, ויום אחד ירדתי לים. הייתי בלונדיני עם עיניים כחולות, והמציל שחלף לידי עם החסקה שאל אותי אם אני רוצה להצטרף. ברור שרציתי, והתחלנו ללכת. אבל אז הוא ראה את המספר על היד ומיהר להשתמט. 'בעצם, זה לא בשבילך', הוא מילמל ונעלם. לא רצה להסתובב עם ה'סבון' שבא מהשואה, זה שהלך כצאן לטבח. אז מה זה אומר, שאשנא היום את כולם? ככה חשבו אז בארץ".
כך שהוא עבר את זוועות השואה, ובארץ לעגו לו על שבא מ"שם". כשהורידו אותו מהאונייה ריססו אותו בדי.די.טי, אבל הוא מעולם לא התמרמר ולא הרגיש דפוק. התחיל ללמוד כדי להשלים את מה שהחסיר במלחמה, ועבד בצחצוח כלי כסף ואחר כך בעירייה ואחר כך בחברת ביטוח. התקדם ונהיה סמנכ"ל לענייני השקעות באחת החברות הגדולות.
הוא היה בין הראשונים שקנו את החיפושית של פולקסווגן, כי "אנחנו הרי יודעים שאצלם אין קונצים. הכל דופק כמו שעון", ותמך בהסכם השילומים. "איך היינו מסתדרים אחרת?" הוא שואל, "זה ביסס את הכלכלה של המדינה הצעירה, והנה היום אנחנו בקשר מצוין עם הגרמנים. הם לא שונאים, להפך, הם עוזרים לנו".
מקור וקרדיט : ד"ר סמדר רייספלד , עיתון "הארץ" , 2015
0
