מקור : אברהם סוצקבר, גטו וילנה , עם עובד , 2016
" הדבר היה בערב פסח 1944 . למחנה הריכוז קיילס שבוילנה, שהוקם בעבור היהודים העובדים בבית החרושת לפרוות קיילס, בא הנאצי וייס והודיע שבעיר יש מגפה , ועל כן למחרת בבוקר יש להלביש את הילדים בבגדים חמים ולהביא אותם למרפאה שמעבר לרחוב כדי לחסן אותם שם ממגיפת הטיפוס.
אמהות רבות לא חשדו במאומה. הן רחצו את ילדיהן , הלבישו אותם בגדי חג, סירקו את שערם , וביום אביב שמשי הביאו אותם לבית החולים שממול. כשהילדים כבר היו בפנים, והאמהות המתינו מאחורי גדר העץ של המחנה, טלפן דוקטור שולצה , מנהל בית החולים הגרמני, ללשכתו של וייס והודיע שהילדים כבר שם.
כעבור חמש דקות הגיע " העורב השחור" . וייס נכנס לרגע לבית החולים, חטף את הילדים והשליך אותם לתוך משאית. אמותיהם , שראו את המתרחש מן המקום שעמדו בו מאחורי לוחות העץ, ניסו בבכי לפרוץ ולהגיע למכונית להציל את ילדיהן. אך וייס לא נתן להם להתקרב וציווה על אנשיו לירות אש מהרובים האוטומאטיים על האמהות המתרוצצות. למרות הירי הגיעו כמה אמהות בריצה אל המשאית וניסו בכל כוחותיהן לפרוץ פנימה. האמהות ביקשו למות עם ילדיהן. וייס ריחם עליהם והרשה לכמה מן האמהות להיכנס.
המשאית יצאה לדרך. ברשימה שוויס החזיק בידו חסרו לו עוד שישים ילדים בערך, והוא נכנס לבניין למצוא את השאר.
סבתא פרומה-ריבה בורשטיין בת השמונים סיפרה לי :
"כששמעתי שחייבים לשלוח את כל הילדים לבית החולים , הבנתי מייד שהדבר אינו כשורה. הלא יש לנו רופא בקיילס ומרפאה. אם כן, למה צריך להביא את הילדים לבית חולים גרמני? החלטתי לחכות ולראות מה יקרה, אף שהגרמני ריכטר הכריז בקול רם לאוזני הכל : " מי שלא ישלחו את ילדיהם ייענשו בחומרה" .
"כששמעתי את הקולות מבית החולים שממול, השתכנעתי מיד שהאסון נגזר וחתם. תפסתי את שלושת נכדי ואת האחיינית הקטנה שלי והחבאתי אותם במלינה ( מקום מסתור) . אני עצמי ירדתי לחצר וחיכיתי לראות מה יקרה. הרוצח וייס עם הגרמני ריכטר התרוצצו ברחבי החצר עם רשימה ושאגו שחסרים להם ילדים, שאם לא יסגירו תכף ומייד את הילדים המוסתרים , יגיע גדוד חיילים ויהרוג את כל המחנה ביריות. כשוייס ראה שאיש לא בא מרצונו , הוא שרק שריקה, וגרמנים רבים באו בריצה למחנה. הגרמנים חיכו מעבר לשער, ועם השריקה הראשונה הם כבר היו בפנים והתפזרו מיד על פני הבתים. הם גירשו את כל היהודים למטה לחצר והתחילו לחפש את המלינות ( מקומות מסתור) . "
"עמדתי למטה וחשבתי: אולי יקרה נס והילדים שלי לא יימצאו. אבל בדיוק כשחשבתי את זה, שמעתי את הבכי שלהם. מביאים אותם למטה ומעמידים אותם בנפרד. כשכל הדיירים היו בחצר, מיינו אותנו, זקנים וילדים בצד אחד ובריאים בצד אחר. היות שאני כבר לא צעירה, העמידו אותי עם הילדים. אוי , כמה שרציתי להציל אותם! לא חשבתי על עצמי, , אלא על על הנשמות הקטנות הטהורות. "
"כשאחד הרוצחים הסב לרגע את מבטו , תפסתי את הילד הכי קטן – את האחרים לא היה אפשר להציל- וחמקתי לעבר הבריאים שהוקצו לחיים. ריכטר חסם את דרכי : " לאן את הולכת." אמרתי לו שרק אאכיל את הילד ואחזור מייד."
"היהודים שהוקצו לחיים הסתירו אותי . התינוקת בת השנתיים שלי לא הוציאה הגה. פתאום הגיעו משאיות והתחילו להשליך לתוכן את הילדים. "
"ראיתי איך משליכים לשם את שני הנכדים שלי . הם צעקו : "סבתא'לה, אנחנו פוחדים!" אבל לא יכולתי לעזור להם בכלום, כי גם עם התינוקת שהצלתי לא הייתי בטוחה. ריכטר הגרמני – או בכינויו גולושייקה – זכר שהלכתי להאכיל את התינוקת וחיפש אותי בלי הפסק. "
"חלף זמן רב . מריכטר סבלנו הרבה. הוא היה בא ארבע פעמים ביום לחפש ילדים. החבאתי את הילדה שלי מתחת לסל בבית השימוש. היא שכבה שם כעשרה ימים. לאחר מכן ברחנו והסתתרנו בעיר אצל מכרה נוצרייה שלנו. "
מקור : אברהם סוצקבר, גטו וילנה , עם עובד , 2016
0
