מאת: דבי (דבורה) שפריר קרת , שכבות שקופות, 2021
" רעדנו מקור , בטננו התכווצה מרוב רעב. שלושתנו נהגנו להתחבק יחד בקרבה עצומה ברוב שעות היום . פשוט להתחבק ולקוות שנקבל את המרק הדלוח ואת פרוסת הלחם בגטו ריגה ".
"אמא אני הולך , הולך"
"לאן , אדי? לאן?
אנחנו רעבים ולא עושים שום דבר . אני חייב לנסות להשיג אוכל, אני מעדיף מוות בניסיון למצוא משהו לאכול , מאשר למות מרוב צפיפות , לכלוך או רעב" .
הבן שלי רק בן 10 . דיבר איתי באופן בוגר על מוות ועל יוזמתו לא להיכנע ולבחור בחיים.
"איך תשיג אוכל ? מאיפה? אתה יודע"
לא הייתה סיבה שאעמוד בדרכו. מה היה לי להציע לו ? הרי בימים האחרונים יש שינוי בתפריט בגטו, ואנחנו מקבלים לארוחה שלנו בשר של פגר סוס או תפוחי אדמה קפואים. הבטן שלנו מקרקרת בקולי קולות" …..
" אל תעמדי בחלון, אמא'לה " הוא ביקש בחיוך . " אני אחזור, אני מבטיח לך , אני אחראי , אני לא לבד."
"יש שם ילדים נוספים? "
כן, יש ויש להם ניסיון ."
התפקיד האימהי שלי נשאר רק במקום הזה. במקום שאין לי צורך או יכולת לבחור דעה או הצעה, אלא רק לאשר בניד ראש.
"אני אביא לנו אוכל . את תראי"
בערב הילד אדי חזר עם שש פרוסות לחם ושלושה תפוחי אדמה.
במצב שהיינו הייתה זו ארוחה משביעה.
וכך קרה מדי יום ביומו בגטו ריגה.
"כל יום חיכיתי במתח קשה מנשוא לשעה היומית שאדי אמור לחזור . העצבים שלי היו חשופים ומרוטים"
לאחר שבוע ימים ביקשתי מאדי שיספר לי איך הוא משיג את האוכל .
אדי ניסה להתנגד : " אמא, יהיה לך קל יותר אם לא תדעי. איך תעמדי בחקירה אם יקרה לי משהו?
בסוף נאות הילד אדי לספר לאימו .
מתברר כי הנערים היהודים הגדולים שיצאו לעבוד במפעלים מחוץ לגטו הסכימו לעזור. אחד מהם סחב אותו בתרמיל שלו , כאשר אדי לא זז בכלל. אדי היה ילד קטן יחסית ולכן ניתן היה להסתירו בתרמיל .
בזמן שהנערים עבדו במפעל הגרמני מחוץ לגטו , היה הילד אדי יוצא מהתרמיל ואוסף אוכל, כלומר את שאריות האוכל של חדר האוכל של הגרמנים. אחר כך היה מתחבא בשטח המפעל והנערים הגדולים היו מחזירים אותו לגטו מוסתר בתרמיל שלהם.
הילד אדי הגיבור סייע למשפחתו לשרוד. היו ימים שהביא למשפחתו אפילו פרוסת עוגה או תפוח עץ שלם, והוא לא יכול היה לסחוב הרבה בתוך מכנסיו.
יום אחד , אחרי חודש , הילד אדי לא חזר למשפחתו בגטו
"איפה הילד שלי"
"כמה ימים לא אכלתי ולא שתיתי. "
אחרי כמה ימים אחד הנערים הבוגרים בשם מוישל'ה , שהיה ,מסתיר את אדי בתרמילו חזר ואז הודיע לאימו:
"לאחר שעתיים של עבודה הכרוז במפעל הגרמני הודיע שאנחנו עוברים למקום אחר. החליפו לנו מפעל. עלינו על משאית והובלנו למקום אחר. לא יכולתי לעדכן את אדי. אנחנו כבר לא חוזרים לשם. אין לי מושג איפה הוא עכשיו."
"לא !!!! התמלטה צעקה מפי שחתכה את האוויר ועלתה מעלה מעלה ואולי אף הבקיעה את הדרך לאלוהים"
כל יום עבר ללא התקדמות של הזמן . יום אחד . לילה אחד . יום שני , לילה שני.
אדי לא הופיע!!
כבר עברו 17 ימים והילד אדי לא חזר.
מקור וקרדיט:
להזמנת הספר : דבי , נייד 050-3998030.
דבי (דבורה) שפריר קרת , שכבות שקופות, 2021
0
