סיכום מתוך כתבה מרתקת של עופר אדרת בעיתון "הארץ"
במוסדות, בטירות ובבתים בכפר הוסתרו אלפי ילדים יהודים שעמדו להישלח למחנות ריכוז, בזכות ארגון ההצלה הצרפתי אוז"ה.
ב–16 ביולי 1942, , יצאו 4,500 שוטרים צרפתים למבצע מעצרים המוני של יהודים זרים — מגרמניה, אוסטריה, פולין, צ'כיה ורוסיה — שחיו בצרפת. בהוראת השלטונות הגרמנים הם עצרו כ–13 אלף יהודים וכלאו אותם באצטדיון החורף בפריז, שכינויו היה בקיצור "ול דיב" (Vel' d'Hiv).
אקציות "אצטדיון החורף" נחרטו בזיכרון הלאומי הצרפתי כסמל לשואת יהודי צרפת ולמעורבות של הרשויות בביצועה. בין העצורים היו למעלה מ–4,000 ילדים. מהאצטדיון הועברו רוב העצורים למחנות ריכוז, משם גורשו לאושוויץ, ובו נרצחו. למעלה מ–3,000 ילדים ותינוקות נותרו לבדם במחנות הריכוז. בהמשך גורשו אף הם לאושוויץ, בין מבוגרים זרים, ונרצחו שם.
אבל היו גם ילדים יהודים בצרפת שמזלם שפר עליהם. סיפורם של כמה מהם מוצג החל מהחודש בתערוכה "להציל את הילדים" במוזיאון בית לוחמי הגטאות. את התערוכה יזם ואצר הארגון ההומניטרי הצרפתי־יהודי אוז"ה (OSE), שהציל 5,000 ילדים יהודים בצרפת מהשמדה.
פעילות ההצלה של הארגון, שאינה מוכרת מספיק לקהל הישראלי, עומדת במרכזה של התערוכה. אנשיו קלטו את הילדים בבתי מחסה ובהמשך הסתירו אותם במוסדות או אצל אנשים פרטיים עד סוף המלחמה.
אחד מהילדים האלה היה ז'אק סטולמאכר, שנולד ב–1930 בפריז להורים שהיגרו לשם מליטא ומפולין. ב–1943, כשהרשויות התנכלו לאביו, יצרו הוריו קשר עם אוז"ה. אנשי הארגון הובילו אותו לעיירה לה שמבון־סור־ליניון במחוז לואר העליונה בדרום־מזרח צרפת. שם מצאו מקלט יהודים נוספים בסיוע הכומר ותושבי הכפר הפרוטסטנטיים.
"אוז"ה שילמו להם בעבורנו דמי קיום בסך 600 פרנקים לכל ילד, שהיו בשבילם מתנה משמיים. בבחינת הגמר של בית הספר היסודי הייתי במקום הראשון באזור. לעתים מזומנות הייתה המשטרה באה לבדיקות פתע; יצאנו אז אל היער", סיפר בעדותו, שמוצגת בתערוכה.
גם ההיסטוריון ד"ר אלי בן־גל, חבר קיבוץ ברעם, שהיה ממייסדי מוזיאון "בית התפוצות" וההיסטוריון הראשי שלו, הסתתר עם משפחתו בעיירה. בספרו "כשאוכלים עם השטן", תיאר בן־גל, שמת השנה, את זיכרונותיו משם. "היעדר תחושת הסכנה בילד יהודי בלב אירופה בסוף 1943. זה הפלא שחוללו תושבי לה־שמבון. המילה 'יהודי' אינה נשמעת. הכול מובן מאליו", כתב.
הוא סיפר כיצד בשעת בוקר באחד הימים הגיע למרכז העיירה אוטובוס של המשטרה הצרפתית, מלווה בשני שוטרים על אופנועים. אלה הכריזו בקול כי באו לקחת עמם את הפליטים היהודים שהוסתרו במקום. לאחר זמן מה הגיע יהודי אחד והועלה לאוטובוס. חלפה שעה נוספת ולמקום הגיעו הכומר המקומי ואשתו, אנדרה ומגדה טרוקמה. השוטרים ביקשו את עזרתם. בתגובה קרא הכומר בקול: "שאף אחד לא ייתן יד למעשה הנבלה הזה", ועזב את המקום.
גם סוזן ויניצֶר־אשש חבה את חייה לארגון ההצלה היהודי אוז"ה. היא נולדה ב–1929 בווינה בירת אוסטריה. ב–1938, כשהיתה בת תשע, סופחה אוסטריה לגרמניה הנאצית. "יום אחד שלחה אותי המורה לשבת בשורה האחרונה בכיתה בגלל היותי יהודייה. עזבנו לצרפת", סיפרה בעדותה, שמופיעה בתערוכה.
המשפחה עברה למרסיי, עד שבאוגוסט 1942 הורתה המשטרה על גירוש היהודי הזרים מהעיר. אחיה, ארברט, ניסה להימלט לשווייץ, אך עוכב בגבול ונשלח למחנה דרנסי. יותר לא ראתה אותו. אביה נעצר אחרי פסח 1943. "עוזרת הבית הלשינה עליו", אמרה ויניצר־אשש. כשהחיילים באו לעצור אותו, אמרו: "גם הנערה הזו יהודייה", אך חסו עליה. אביה נפרד ממנה: "להתראות, עלמתי. בטחי תמיד במחשבותייך, בדברייך ובמעשייך, ואל תשכחי שאת יהודייה".
ויניצר־אשש מצאה מחסה בזכות אנדרֶה סלומון, מנהלת השירות הסוציאלי של אוז"ה, שציידה אותה בתעודת זהות מזויפת על שם סוזן וינַטייה, ושלחה אותה לטירת פייראנס ליד האלפים, שם התגוררה ז'רמֵן שֶנו.
שֶנו הסתירה במקום קרוב למאה ילדים יהודים וגם כמה מבוגרים. היא ניסתה לשמור על שגרת יומם של הילדים, והציעה להם פעילויות שונות שהסיחו את דעתם מהמלחמה שבחוץ והשכיחו לרגע את כאב הפרידה מהוריהם. היא היתה מודעת לסכנה שלקחה על עצמה, והתקינה במקום טלפון ופעמון כדי להזהיר את הילדים במקרה של פשיטה של הגסטאפו או המשטרה.
כדי להגן עליהם, היא שינתה את שמותיהם של הילדים היהודים, והסירה מעליהם כל פריט שעלול היה להסגיר את יהדותם, דוגמת ספרי תורה ותפילה ומזכרות שהביאו מהבית.
ב–1969 היא קיבלה אות "חסידת אומות עולם" מיד ושם. ב–1983 היא מתה. ויניצֶר־אשש, היתה לימים פסיכואנליטיקאית. היום היא סבתא ל–11 נכדים וסבתא־רבתא לשלוש נינות.
לכתבה המלאה של עופר אדרת בעיתון "הארץ"
3