נער יהודי בודד בגיל 15 נלכד במצוד של הגרמנים ונגרר לאומשלאגפלאץ בווארשה בתוך קהל גדול של אנשים זועקים ומקוננים. הנער לא זעק. הוא הלך בדומייה , מכונס בתוך עצמו , מחזיק בקניינו האחד. כינורו. בכיכר הגועשת ענות-אדם, בהמולת קולות הבכי, היריות , וצפירת הרכבות היוצאות לתאי הגאז של טרבלניקה, השגיח בו הקומנדאנט בראנדט, מפקד האומשלאגפלאץ , שהיה ידוע לשמצה בשל אכזריותו , אך מפעם לפעם נתקף התקף של נדיבות והציל חייו של מישהו.
אף בזו הפעם היה בראנדט שרוי במצב רוח הולם . הוא עצר את הנער וציווה עליו לנגן. הושלך הס , ודממה הרת אימה השתררה. אנשים הצטופפו לפנות דרך ללובשי המדים האפורים שנדחקו מבעד להמון, נלהבים להשתעשע. ובתווך , בחלל הקטן שהתפנה, עמד הנער הכחוש והחיוור , רועד מפחד מול הנאצי כבד הגרם. שעת-מה לא יכול היה הנער להניע עצמו להתחיל , אצבעותיו רעדו. ואז , פתאום , עמד וניגן . הייתה זו מוסיקה מעודנת , מלאת השראה, והיא נשמעה כתפילה , כזעקה אדירה לעזרה מעם אלוהים עצמו.
הנידונים והתליינים עצרו נשימתם . הם האמינו , כולם , שחייו של הנער המוכשר יינתנו לו לשלל. הנער גם הוא ידע זאת, ונתחייך. הוא סיים בצלילים עזים , מתפעמים של הודיה ושוב נפלה דממה. הנער המתין. השומעים גם הם המתינו.
המפקד בראנדט עמד בלי נוע , כאחוז קסם . אחר כך הזדקף , הציץ בשעונו, והצביע על הנער. " מחר , באותה שעה, " אמר בשביב של בדיחות-דעת , " הוא ינגן בטרבלניקה. " וכמדבר אל עצמו הוסיף : " כמה חבל".
מקור המידע :
מתוך עדותה של יאנינה באומן, בתוך הספר , חורף בבוקר , הוצאת זמורה-ביתן , 1990 , עמודים 133- 134 .
