אבא ואמא עטפו אותי באהבה. הייתי הבת הצעירה. ישבנו ליד השולחן , שוחחנו על אחי ואחיותי וראיתי בעיניהם את דאגתם העמוקה לגורלם. "אל תיקחו זאת קשה" , הספקתי לומר , "הכל יהיה בסדר" .
כעבור דקות ספורות שמענו לפתע רעש חזק , צעקות בגרמנית וצעדים כבדים של מגפיים . מיד לאחר מכן נשמע צלצול חזק בדלת. תורנו הגיע! . הרגע שממנו חששנו כל כך. לא אמרתי דבר. הצבעתי באצבעי כלפי מעלה , כסימן שאברח למעלה. אמא הבינה אותי מיד והנהנה.
מהר ככל שיכולתי עליתי במדרגות והתחבאתי בארון בגדים גדול ועמוק. מבחוץ לא היה אפשר לראות עד כמה הוא ארוך ורחב, ומי שפתח אותו ראה , ראה רק בגדים. השתופפתי כולי בפינה המרוחקת ביותר ושאלתי את עצמי האם זהו הסוף ? האם הם יצליחו לתפוס אותי? מה יקרה איתי עכשיו ? חשכה מוחלטת שררה בתוך הארון, וגם לא יכולתי לשמוע דבר, ובקושי נשמתי. כמה זמן ישבתי שם , בתוך הפינה החשוכה , איני יודעת .
בינתיים ערכו הגרמנים חיפוש יסודי בבית . הם שאלו אם גרים עוד אנשים בבית , וכאשר אבא ואמא הכחישו, הגרמנים לא האמינו להם. לאחר שחיפשו למטה , עלו לקומה השנייה והתקרבו לארון הבגדים , פתחו את הדלת ובאלומת אור רבת עוצמה האירו את פנים הארון.ישבתי כמאובנת בפינה החשוכה בין המעילים והתפללתי לאלוהים שיציל אותי . אלומת האור כוונה לעברי, עלתה וירדה עלי והמשיכה הלאה. רק כמה שניות , זה הכל , אבל בשבילי היה זה נצח .
הם לא מצאו אותי .
אמא עלתה למעלה ופתחה את הדלת . "את יכולה לצאת " , אמרה בקול רפה.
"איפה אבא? " , שאלתי
"הגרמנים לקחו אותו" .
מקור וקרדיט :
בטי באוש , אלישבע אורבך . השקט שנשבר : סיפורן של שתי אחיות מהולנד בימי המלחמה
הוצאת יד ושם, 2007
0
