משפחת וייס התגוררו בעיירה שימלאו סילווניה שבמחוז טרנסילבניה ברומניה. במשך עשר שנים לא נולדו להם ילדים. הם התייעצו עם האדמ"ור מביקסאד, קיבלו את ברכתו ומאותו רגע נולדו עשרה ילדים. כמעט בכל שנה ילד. אבי חיים היה הילד השישי. שמו הרומני – אדוארד. אחיו ואחיותיו: יצחק אייזיק, משה, יהושע, ישראל, יהודה, פייגא מלכה, גולדה, הינדא, אלטע אסתר.
המשפחה הייתה מאוד ענייה. היה חסר להם אפילו אוכל, אבל הייתה זו משפחה שמחה ומלוכדת. הם גרו בעיירה ובה היו חיי קהילה תוססים. אבא גדל על ערכים של התחשבות בזולת והסתפקות במועט, והכל מתוך אמונה והכרת הטוב. ההורים שלו היו עסוקים מאוד בהישרדות יום יומית. עד שהנאצים ימ"ש הגיעו. כל יהודי העיירה נלקחו לגטו. לפני שהמשפחה יצאה מן הבית כינס אותם סבי ואמר: "אני לא יודע מה יעלה בגורלנו אבל אם נזכה לשוב, ניפגש כאן בבית".
החיים בגטו היו בלתי נסבלים. מפקד הגטו היה אכזר במיוחד.
מן הגטו לקחו אותם ברכבות למחנה ההשמדה אושוויץ. היה זה לאחר חג השבועות תש"ד, 1944. באושוויץ מנגלה ימ"ש מיין אותם לחיים ולמוות. אבי היה אז בן 16. הוא כנראה זייף את גילו ל- 18 וגם בזכות גובהו, היה נראה בעל כושר לעבוד.
הוריו של אבי ואחיו ואחיותיו הצעירים נשלחו לתאי הגזים. אבא לא הספיק להיפרד מהם. הוא ועוד שלושה מאחיו הבוגרים נשלחו למחנות באוסטריה, אבנזה ומטהאוזן, במטרה לנצל אותם עד להוצאתם להורג. אלה היו מחנות קשים מנשוא. אבא היה היחיד ממשפחתו ששרד. כששוחרר מן המחנה היה חולה ותשוש, הוא היה מאושפז בבית חולים למשך שלוש שנים.
לאחר מכן עשה כמצוות אביו ונסע הביתה לבדוק אם מישהו שרד. לצערו גילה שבבית חיה משפחה מקומית לא יהודייה. הוא שאל אם מישהו ממשפחתו שרד ובא הביתה. סיפרו לו שאף אחד ממשפחתו לא חזר. כל ימיו קיווה אבי למצוא מישהו מהמשפחה. הוא לא מצא, אבל הוא זכה להקים משפחה וכך להמשיך את השושלת המשפחתית שנגדעה. אבא נשא לאישה את אמי רבקה-הרטה לבית לוי, גם היא ילידת רומניה.
0
