מאת: חנה שטרנליכט (נוימן)
שמי חנה שטרנליכט, נולדתי בפראג שבצ'כוסלובקיה של אז בשנת 1930. גדלתי בעיירה קטנה בשם הוליצה. הייתי בת יחידה להורים שלי, אירנה ואנולדץ. הייתה לי ילדות מאוד יפה ומלאת זיכרונות נפלאים אבל היא הייתה גם קצרה.
כאשר הייתי בת 9 התחילה מלחמת העולם השנייה ובתאריך-15 במרץ בשנת 1939 הגרמנים הגיעו גם אלינו, לצ'כוסלובקיה. ומשם הכל השתנה. יום למחרת החלו הגזרות כל היהודים הנוגעות לכל תחומי החיים. שלטי הכניסה לגנים ציבוריים, לבריכות השחייה, לחשמלית, לאוטובוסים, לבתי הקולנוע, לבנקים ולמקומות ציבוריים נוספים בישרו כי הכניסה ליהודים אסורה. ילדים הפסיקו ללמוד בבתי הספר והטלאי הצהוב יצא לפועל. וזוהי רק ההתחלה..
בהמשך נלקחתי לגטו טרזין ובזכות מאמציו של אבי הועברתי לבית הבנות שהתנאים שם היו יותר נעימים מאשר בגטו. בהמשך שהותי בגטו חליתי והייתי במצב קשה.
בשנת 1944 הגעתי לאושוויץ. כאשר הייתה הסלקציה של ד"ר מנגלה אני שיקרתי ואמרתי שאני בת 17, אפילו שהייתי רק בת 14, וככה הצלתי את עצמי, כי באותו הזמן לא נותר זמן רב לתבוסת גרמניה וניצחון בעלות הברית.
לאחר שהשואה נגמרה עליתי לארץ ביחד עם תנועת הנוער בחודש מרץ בשנת 1949 לקיבוץ "החותרים". שם גרתי במשך שנה עם בעלי העתידי וביוני באותה שנה התחתנו. עזבנו את הקיבוץ כי היו לנו בעיות כלכליות ועברנו להתגורר עם ההורים של בעלי. לאחר שבתי הבכורה נולדה עברנו להתגורר במושב ארבל שבגליל התחתון. במושב נולד בני ושם התגוררתי שמונה שנים. התחנה הבאה הייתה קריית גת. ומאז ועד היום אני גרה באותו בית בקריית גת. בעלי נפטר לפני כמה שנים והיום יש לי ילדים נכדים ונינים..
מקור וקרדיט : הקשר הרב-דורי , מאגר סיפורי מורשת
2