מאת: ליטל לוין
1,200 תלמידים למדו בבית הספר ז'יגליץ, 300 מתוכם שרדו את השואה. בכנס הראשון, סיפר בישופ, כאשר ערכו "בדיקת נוכחות", קמה אחת הבוגרות ואמרה: "300 נוכחים. 900 חסרים".
הם התכנסו לראשונה ב-1980, אז מלאו 40 שנים לבית הספר. הוא הוקם בחופזה אחרי שטרנסילבניה, והעיר קלוז' בתוכה, עברה מידי רומניה להונגריה – והאחרונה החילה חוקים פרו-נאציים על היהודים. התלמידים לא הורשו להיכנס לכיתות; בית הספר היהודי נסגר; מרצים סולקו מן האוניברסיטאות ומורים ממשרותיהם בבתי הספר. בכירי הקהילה החזקה – בקלוז', שמנתה אז כ-110 אלף איש, היו כ-17 אלף יהודים – פנו אל השלטונות, וקיבלו אישור להקים בית ספר לתלמידים היהודים מהעיר ומהכפרים הסמוכים.
ארבע שנים פעל בית הספר, עד אביב 1944. הנאצים ריכזו את כל היהודים בסביבה במקום אחד. בהיעדר גטו קיים, ובדוחק הזמן, היהודים שוכנו בבית חרושת ללבנים, שהיה פתוח ברובו. האקציות החלו, הגטו התרוקן כליל והרכבות נסעו לאושוויץ. חלק מיהודי קלוז' עלו לרכבת של קסטנר, הגיעו לברגן בלזן ושוחררו שם.
תומאס קרמר היסס אם לבוא למפגש הראשון ההוא. הוא זוכר איך היה הולך מדי יום לבית הספר, ומדי יום חלף על פני תלמידים הונגרים שהציקו לו. "אבל אני הייתי קטן. הגדולים יותר הם אלה שחטפו מכות רציניות", נזכר. היה כבן 14 כאשר החלו לשלוח את היהודים למחנות ההשמדה. הוא עלה לרכבת של קסטנר, וניצל. אחר כך, בהיותו בשווייץ, נעשה אידיאליסט. "החלטתי שעליי לחזור לשורשים, לשים את ידיי בתוך האדמה. כי הפרוטוטיפ היהודי של עליונות מנטלית לצד חולשה פיזית היה מודל שלא רציתי להמשיך".
קרמר הצטרף לעליית הנוער, הצטרף לקבוצה, עבד כחקלאי, ובגיל 17 התעוררה בו שוב הסקרנות האינטלקטואלית. הוא החליט לעזוב את הקבוצה, עבר לגור אצל קרובים בתל אביב ושכנע את מנהל גימנסיה "הרצליה" לקבל אותו לכתה עם בני גילו, למרות השנים שהחמיץ. אבל אז פרצה מלחמת השחרור, וקרמר התגייס ל"הגנה" ונלחם בנגב.
אחרי המלחמה, קרמר הרגיש שהישראליות, והציווי לראות את העולם דרך הפריזמה של היותו יהודי וישראלי, החלה סוגרת עליו. הוא נסע לדרום אפריקה, והחל ללמוד שם; נסע ללונדון, ומשם לסקוטלנד, ללמוד פילוסופיה באוניברסיטת אדינבורו. שם גם פגש את אשתו כיום, ליידי אליסון בלפור, אחיינית רבתא של לורד ארתור ג'יימס בלפור.
הוא הפך לממציא, והקים חברה למשחקים וצעצועים. ב-1980, בעת ביקור ביריד צעצועים בהונגריה, הוא נתקל בממציא הקובייה ההונגרית, ארנו רוביק, שניסה לעניין מפיצים בהמצאתו; קרמר חתם עמו על הסכם, וגילה את הקובייה לעולם המערבי.
הוא היה בטוח שלעולם לא יפגוש שוב את חבריו מז'יגליץ, וגם לא חשב שירצה אי פעם לראותם. כשקיבל את ההזמנה לכנס, היסס רבות. "עליך להיות מאוד זהיר לבוא במפגש עם העבר. זה בסדר, אבל עליך להתכונן לזה. הכרנו בשלב אחר בחיינו, ומפגש מחודש יכול היה להיות פיאסקו גדול".
"עד עכשיו יש לי סיוטים"
אבל הוא החליט לבוא, וציפתה לו הפתעה. "שרדתי אחרי הכל. היה לי מזל, הייתי בגיל הנכון. לא לגמרי בגיל הנכון, כי גם עכשיו יש לי סיוטים. אני חולם שיש לי בחירה בין שני דברים: אחד נורא וקטלני. השני בסדר. אבל אין לי כל דרך לדעת מהו מה. במתכוון התרחקתי מכל העסק של השואה. זה עניין שלי ולא של אף אחד אחר. לא רציתי לחזור לזה שוב ושוב. ואז, כשבאתי לפגישה, כשבאתי ליד ושם, נשברתי לגמרי. זה היה לגמרי לא צפוי. לגמרי בניגוד לאופיי. אני לא בוכה בקלות", אמר קרמר, והדמעות עלו שוב מזיכרון הרגע ההוא. "חשבתי, בכיתה שלי היו תלמידים מופלאים, מופלאים, ומרובם לא נותר זכר". גם לכנס הזה בא מאנגליה עם רעייתו אליסון.
חברו של קרמר ללימודים, אגון בלאש, גדל להיות מתמטיקאי בעל שם באוניברסיטת קרנגי-מלון בפיטסבורג, ארה"ב. בן 88, בלאש עודנו חסון, גבוה ויפה. בעת המלחמה הצטרף לקומוניסטים. "כששאלו אותי ברבות הימים אם יש בי חרטה על כך, אני מסביר שאני גאה בהחלטה הזו. זו היתה הדרך האפשרית היחידה להתנגד לנאצים", אמר השבוע בקיבוץ שפיים. בזמן שהעלו את יהודי עירו על הרכבות לאושוויץ, הוא התחבא עם חבריו הקומוניסטים. כל משפחתו הושמדה.
"חבורה מדהימה של אנשים"
אחרי השואה, כשטרנסילבניה הוחזרה לרומניה, בלאש טיפס במעלה סולם השלטון הקומוניסטי במדינה. הוא היה שגריר המדינה בלונדון, והמשיך לתפקידים בכירים בממשל. בראשית שנות החמישים הוא נעצר. "רצו שאפליל את חברי בשיתוף פעולה עם הנאצים", אמר. "סירבתי מכל וכל לדבר. עינו אותי, במשך שנתיים ושלושה חודשים הוחזקתי בבידוד מוחלט, בלי ספרים, לא הורשתי לדבר עם איש מלבד החוקר". כשסטאלין מת, שיחררו אותו. "אם לא היה מת אז, לא הייתי כאן היום", אמר.
אחרי שנים של ניסיונות, קיבל בלאש אשרה לנסוע לארה"ב. מאז הוא חי שם, עם רעייתו אדית בת ה-81. אדית, ששהתה באושוויץ 10 חודשים, זוכרת שפגשה את אחיו של אגון במחנה ההשמדה. "מצבו היה טוב יחסית. הוא ניגן בתזמורת", נזכרה. "אמרתי לו שלום והוא הסתכל לתוך עיניי ולא זיהה אותי. רק אחרי זמן אמר פתאום, ?זו את! זו את!'. הוא לא שרד". חבריו של אגון נמנעים מלדבר על הרכבת של קסטנר; אבל הוא מעלה את הנושא: "אני חצוי", אמר. "אולי, אם לא היה שומר את דבר ההשמדה הקרבה של יהודי הונגריה בסוד, היו ניצלים יותר אנשים". קרמר ובישופ, שניהם ניצלו על ידי קסטנר, נוטים לחשוב שגם לו ידעו יהודי הונגריה על אושוויץ, מעטים, אם בכלל, יכו היו להימלט מגורלם.
אדית, היום חוקרת תולדות האמנות, זוקפת את חייה רק לזכות בית הספר. "לא הייתי מחזיקה מעמד אלמלא ז'יגליץ. המורים היו מופלאים. בעשרה חודשים של רעב בלתי נסבל נזכרתי בהם, בדברים שלימדו אותי, בספרים שקראתי בבית הספר. כך ניצלתי".
"זו חבורה מדהימה של אנשים, מלאי אופטימיות ועשייה", אמרה צימרמן-קרל, "אלה ששרדו לא שכחו לעולם את המורים המצוינים שלימדו אותם באותן ארבע שנים שלפני ההשמדה. כל הסימנים מורים על כך שזו תהיה פגישת המחזור האחרונה".
0
