בצילום למעלה :
פולין, 1943. מימין: איטה קופרהנד (אירית רומנו קופר) בעת עבודתה במטבח המנזר בו חיה בזהות נוצרית תחת השם בולסלבה אירקה קובלצ'יק.
אירית ר. קופר נולדה בעיירה מינסק-מזובייצקי שבפולין בשם אירקה לוין וכונתה גם איטה או איטל'ה. בתעודת לידה שהשיגה מכומר פולני נקראה בולסלבה קובלצ'יק. בין השנים 1935–1938 למדה בבית ספר עממי כיתות א'-ג'. היו לה שלוש אחיות, משפחתה נספתה בתקופת השואה, והיא היחידה ששרדה. ב-13 בספטמבר 1939, נכנסו הגרמנים לעירה. בשנת 1940 קיבלו היהודים הוראה להיכנס לגטו. בתחילה היה הגטו פתוח ללא גדר וחומה. אמה זיסל הייתה נושאת סחורה על הגב, ומוכרת בכפרים בסביבה או בשוק. האחות הגדולה ולפעמים גם אירקה, היו יוצאות עם האם לכפרים.
באביב 1942 אמה של אירקה העבירה אותה מהגטו לאיכר פולני בהבטיחה לבוא בסתיו ולקחתה הביתה. האם לא חזרה. אירקה לא ידעה על חיסול הגטו באוגוסט 1942; היא נשארה בכפר והפולנים לא סיפרו לה. היא הייתה רועת צאן בכפר. בכפר נודע שהיא יהודייה, והמשפחה גירשה אותה. אירקה נדדה בין הכפרים, לימדה את עצמה להתפלל כמו הנוצרים, עד שהגיעה למנזר איגנצוב (7.5 ק"מ מהעיר מינסק-מזובייצקי). במנזר היא נשארה עד תום המלחמה בזהות הבדויה שהשיגה בתקופת נדודיה.
בתום המלחמה נקלטה אירקה בבית היתומים הלנובק שבלודז' שם התארגנה קבוצה לקיבוץ מעפילים, משם עברה עם הקבוצה למחנה העקורים פלדפינג שבגרמניה ליד מינכן. במחנה העקורים אורגנה קבוצה גדולה של בני-נוער לעלייה לארץ שהפליגה מנמל מרסיי באוניית המעפילים יגור כשעל סיפונה 754 עקורים מאירופה, רבים מהם בני-נוער. האונייה נתפסה על ידי הבריטים והמעפילים גורשו למחנות המעצר בקפריסין – שם שהו שלושה חודשים. לאחר מכן קיבלו הנערים והנערות אישור כניסה לארץ-ישראל ובהגיעם לנמל חיפה בשנת 1946 נשלחו לשבועיים למחנה המעצר בעתלית.
קבוצת עליית הנוער ואירית קופר בתוכה יצאה לקיבוץ דן. שם חזרה לרעות את הצאן. בשנת 1948 התגייסה לצה"ל. היא חזרה לקיבוץ אך מאחר שלא אישרו לה יציאה ללימודים עזבה את הקיבוץ בחוסר כול (קורותיה וקשייה בתקופה זו מסופרים בספרה "תרמיל וזוג נעליים"). בין השנים 1952–1953 למדה הוראה בסמינר למורים בכפר הנוער בן שמן בתקופת ניהולו של אריה סימון. לאחר מכן הקימה משפחה עם בעלה מארק רומנו והם קבעו את ביתם בהרצליה. בשנים 1971 – 1975 למדה וסיימה תואר ראשון בספרות עברית והיסטוריה של עם ישראל מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים. במשך שלושים שנה עבדה כמורה ברמת השרון ובהרצליה. בשנת 1980 פרשה מן ההוראה.
משנת 1977 הוציאה לאור 25 ספרים. רובם לבני נוער וכמה מהם רומנים למבוגרים. אירית ראתה ייעוד בכתיבה והעברת הסיפור לדורות הבאים. זו גם הסיבה שבאותן שנים החלה למסור עדות בבתי-ספר ובמכונים העוסקים בתקופת השואה. רוב שעותיה הוקדשו לכתיבה ומסירת עדות.
0