מאת: קרני אלדד
ארנולד קלבס פותח את הדלת ומתנצל שלא שמע את הדפיקה. הוא היה עסוק בנגרות. בן 92, נראה מצוין, עצמאי לחלוטין, רהוט וצלול. רק לאחרונה חגג יום הולדת, אבל מבחינתו החגיגה האמיתית היא ב־5 במאי, היום שבו שוחרר לפני 80 שנה ממחנה בירקנאו עם שורדים אחרים על ידי הצבא האמריקני. השנה הוא נרגש במיוחד, לקראת חזרתו בפעם הראשונה למקום שבו כמעט הסתיימו חייו.
קלבס נולד בליטא, וכשפרצה המלחמה היה בן שמונה. אמו ואחותו שרדו, אביו לא. ב־1944 הופרדו הנשים והגברים, שבועות מספר לאחר מכן הוא הופרד מאביו. ברגע הפרידה הסופית לחש לו אביו את כתובת משפחתו בארה"ב, ואותה הוא צרב בזיכרונו.
בגטו קובנה הבין ארנולד הצעיר שאין משמעות לחיי היהודים. הוא ראה מהחלון איך חייל גרמני יורה למוות ברופא יהודי רק כי לא הסיר את כובעו מספיק מהר. הוריו חפרו לו מסתור צר מתחת לקרשי הרצפה, שם הסתתר כשהגיעו הנאצים לבצע עוד אקציה. כך ניצל בפעם הראשונה.
"בגטו הרגשתי מה זה ייאוש. היו שם 30 אלף יהודים, ויום אחד הנאצים לקחו 10 אלף וירו בהם. זה היה נס שלא לקחו אותנו. היה ברור שזה רק עניין של זמן עד שירצחו אותנו". כעבור שנתיים החל המסע למחנות הריכוז, 11 במספר. כל אחד היה איום בדרכו, אך מחנה הריכוז גונסקירכן (Wels II) האוסטרי היה הנורא מכולם. "לא היה סדר, המקום היה זרוע גופות שלא פונו. לא האכילו אותנו, רק נתנו לנו למות".
לבירקנאו הוא הגיע עם 128 ילדים נוספים מליטא. הקבוצה הובלה על ידי נער בן 16, שלימד אותם להתנהג כמו בחורים חזקים וקשוחים כדי לשרוד. זה מה ששכנע את קציני האס.אס להשאירם בחיים ולא לשלוח אותם מיידית למשרפות. שבועות לאחר מכן עברו הבנים סלקציה על ידי ד"ר מנגלה, ששלח 75 מהם למשרפות. הוא תחקר את ארנולד, ומשום מה נתן לו להמשיך לחיות. באותו הערב הביט הילד בארובות הקרמטוריום, וידע שהעשן העולה מהן הוא גופות חבריו.
איך שורדים את האבל על מותם של הקרובים אליך, אני שואלת אותו. "לא חושבים על זה. הרעב היה כל כך נורא, שכל מה שחשבתי היה איך להשיג עוד פרוסת לחם. הגוף משתלט על המוח. אתה כבר לא חושב כמו אדם, אלא כמו חיה".
דבר נוסף שעזר לו לא לשקוע בייאוש היה חבריו. היתה ביניהם ערבות נדירה, שלא פעם הצילה את חייהם. "למשל, באחת מצעדות המוות הלכנו ארבעה ימים וארבעה לילות ללא הפסק, בלי אוכל או מים. בשלב מסוים הייתי כה מותש, שהם שילבו ידיים וסחבו אותי. או כשהורו לנו לשכב על השלג ונרדמתי מייד, וכשהודיעו לקום לא התעוררתי. החברים שלי הרימו אותי וסחבו אותי". רק 25 מחבריו שרדו את הזוועות.
בסופה של הצעדה הזו הועלו השורדים על קרונות בקר, ללא שירותים, אוכל או מים. כך הם נסעו שבוע, כשארנולד מגרד קרח מדפנות הקרונות כדי לשתות. בעלות הברית הפציצו בטעות את הרכבת ויהודים רבים נהרגו. הרכבת עצרה במטהאוזן, וארנולד הופרד מחבריו, שלנו באוהל סמוך.
"רציתי להיות איתם. יצאתי מהאוהל, ואז ראיתי קצין אס.אס. ברחתי ממנו בחזרה לאוהל, והוא ניסה לירות בי והחמיץ. יהודים מהאוהל החביאו אותי תחת שמיכה והוא לא מצא אותי. באותו הלילה בעלות הברית הפציצו את האוהל הסמוך, שאליו ניסיתי לברוח, ורבים נהרגו.
"כשהמלחמה הסתיימה, יצאתי מהיער ולא ידעתי לאן ללכת. הבנתי שאם הצבא האמריקני נוסע ימינה, זה אומר שהם עדיין נלחמים בגרמנים, אז הלכתי לכיוון השני. ביקשתי מהם אוכל, והם זרקו לי שוקולד, אז נהייתי חולה מאוד. היינו קבוצה קטנה של חברים ששרדו. בעלי חווה אוסטרית קטנה נתנו לנו אוכל ומקום לישון. למחרת פגשנו חיילים אמריקנים, ששמו אותנו בצריפים של החיילים הגרמנים שברחו".
בהמשך הוא חבר לבריגדה היהודית. "קשה לתאר איך הרגשתי כשראיתי חייל יהודי עם מגן דוד ורובה. הם רקדו איתנו הורה מסביב למדורה, שמרו עלינו כאילו היינו הילדים שלהם. הם שמו אותנו בבית יתומים בדרום איטליה, ויום אחד הגיעה לשם עיתונאית מתל אביב שראיינה אותי. דרך הכתבה הזאת אמא שלי מצאה אותי והגיעה אלי. כשראיתי אותה רצנו זה אל זה. היא שוחררה יחד עם אחותי. בינתיים אחותי התאהבה בחייל מהבריגדה, והם עלו ארצה אחרי ששוחרר".
לאחר נישואי אמו בשנית עברה המשפחה לארה"ב, לאותה כתובת שלחש לו אביו. "לא רציתי ללכת. רציתי להיות עם החברים שלי ששרדו איתי, ולעלות לארץ. תמיד הייתי ציוני, ובילדות למדנו עברית. אבל לא שאלו אותי".
הוא גדל, למד רפואת שיניים ונישא לגרמנייה שהתגיירה בשבילו. נולדו להם שני ילדים, ולאחר שאשתו נספתה בתאונת דרכים הוא עלה ארצה.
"בכל יום עולות בי תמונות: אני רואה את אבא שלי עומד מולי ונותן לי את הכתובת באמריקה. אני רואה את מנגלה שולח את החברים שלי למוות. אבל אני לא שוקע בזה, כי אני עובר לחשוב על הילדים שלי, על החיים שלי, על המזל שיש לי ועל העובדה שהיום אני בירושלים. במבט לאחור, כשאני מסתכל על כל צירופי המקרים שבזכותם שרדתי, אני מאמין שהקדוש ברוך הוא עזר לי. למה לי ולא לחבריי המדהימים? אין לי תשובה לזה. במחנות עצמם לא חשבתי למה אני שורד ואיפה אלוהים. רק רציתי לשרוד עוד יום".
מקור וקרדיט : קרני אלדד , עיתון "ישראל היום"
0
