בדצמבר 1941 המתינו בתחנת האוטובוס בת גלים בחיפה בני משפחותיהם של 37 נשים וילדיהן, שנשבו בפולין שנתיים וחצי קודם לכן בידי הנאצים. בהתרגשות רבה ציפו גברים ארץ־ישראלים לחזרה של אהובותיהם, של בניהם ובנותיהם, בעקבות עסקת שבויים נדירה שנחתמה בין המשטר הנאצי לבין השלטון הבריטי בפלשתינה־ארץ ישראל. בתמורה להשבתם של האזרחים שחררו הבריטים שבויים, טמפלרים גרמנים שהוחזקו כאן. בזה אחר זה יצאו הנשים והילדים לפגוש את בני המשפחה.
לאט־לאט חדר קבלת הפנים התרוקן ונותרו שניים – מאיר פינגרהוט, שהמתין בקוצר רוח לשובה של אשתו האהובה מרים, ואיתו אחיה וגיסו, יואל שרף.
"איפה מרים?" שאלו השניים את השוטרים הבריטים. "הנה היא", הצביעו האחרונים לעבר אישה, שישבה בכיסא בפינת החדר, מכווצת. "זאת לא אחותי!" זעק שרף. "זאת לא אשתי, זאת לא אשתי", מלמל פינגרהוט.
"ההחלפה", סרטו של הבמאי אבידע ליבני ("שיר אחד", "הפסנתרן מרמאללה"), שישודר הערב בשעה 21:15 ב־HOT8 (יהיה זמין לצפייה ב־HOT VOD מתמקד בסיפוריהם של שלושה ילדים ואישה אחת שנסעו לביקור תמים בפולין לפני פרוץ המלחמה – ומצאו את עצמם נשארים שם בעל כורחם, בעיצומה של השואה, ועל עסקת השבויים הנדירה בין גרמניה לבריטניה שבמסגרתה הוחזרו לארץ.
הסרט מביא גם את סיפורה של מרים פיגרהוט לבית שרף, שלא הגיעה לארץ ישראל להתאחד עם בעלה, והותירה אותו שבור לב, ממאן להשלים עם העובדה שגורלה, כגורל רבים מיהודי פולין.
בולט יותר מכולם הוא סיפורה של מרילה פינגרהוט, ילידת ורשה. טעות של הנאצים והחלטה של שני אבות שביקשו להציל את בנותיהן מגורל מר הובילו אותה להתחלף עם מרים פינגרהוט בעזיבה את פולין, רגע לפני השמדת היהודים, ולשיברון ליבו של מאיר פינגרהוט, שציפה לאשתו על הרציף בתחנת האוטובוס בחיפה.
"כשמנחם קוטנר הקטן הגיע לפולין, הוא לא ידע שהוא הולך 'לבלות' בשואה", אומר יואב קוטנר בהומור אופייני. "הוא בא למקום חדש, יכול להיות שיהיה לו שם כיף אפילו. פתאום מפרידים אותו מאמא שלו, פחד לא ייאמן. הכל זר בשבילו. ואז מעבירים אותו ממקום למקום, והוא רואה רצח, אלימות, אנשים מתים. אין פלא שהוא השתגע".
קוטנר התראיין לסרטו של ליבני לצד אחיו, עודד קוטנר. "לא זכרתי (מילדות) את הנושא. לא ידעתי שאבא היה בשואה. אני זוכר שהיו שנים קשות, שאבא היה צועק, מתפרץ ועוזב את הבית. ההורים התגרשו כשהייתי בן חמש. בדיעבד, אמא אמרה שמתוך חמש השנים האלה הרבה זמן הוא היה מאושפז בבתי משוגעים", אומר עודד.
"לא יפה להגיד 'בתי משוגעים', זה לא פוליטיקלי קורקט", מעיר לו אחיו, והשניים מגניבים חיוך. על השנתיים וחצי שקוטנר האב "בילה" בגטו ורשה שמע ממנו עודד בין עצי הסברס בבית החולים הפסיכיאטרי כפר שאול, באחד מסבבי האשפוז. "כשנודע לי מה הוא עבר, פתאום כל הטענות והכעסים הפכו לחמלה ורחמים עליו. פתאום הבנתי איזה אדם מסכן הוא היה".
