חוה ניסימוב נולדה בוורשה שבפולין. כשהייתה בת שלושה חודשים פרצה מלחמת העולם השנייה. זמן קצר לאחר מכן נפטר אביה ממחלת הטיפוס בגטו והיא ברחה עם אמה, חנה אלטשילר, מהגטו.
כשהייתה בת שלוש הסתירה אותה אמה אצל איכרה פולנייה שהכירה אחותה של האם, כדי להציל אותה מציפורני הנאצים. ניסימוב קיבלה את השם אווה אולנסקה ובשלוש השנים הבאות חיה יחד עם יהודיה נוספת אצל המשפחה הפולנית. בכל פעם שהגיעו זרים לבקר, הסתתרו השתיים מאחורי הארון.
בגיל 6, עם סיום המלחמה, אספוהּ דודתהּ, דוד שלה ובן דודהּ מהפולנים והם התגוררו בעיר לודז'. כששבה האם ממקום בו הסתתרה בזהות בדויה בגרמניה, ניסימוב כבר כמעט לא הכירה אותה. בשנת 1992 ניסימוב שבה לראשונה לפולין למסע שורשים, אך הוריה המאמצים כבר לא היו בין החיים.
ילדה משם, הוצאת מקטרת, 2007. ספר אוטוביוגרפי המכיל שברי זיכרונות וסיפורים מתקופת השואה.
קטעי הזיכרונות הבאים כוללים חיים בגטו, עם אנשים אפורים היושבים על מדרכות, בריחה עם אמא וחיים במחבוא, בעליות גג ומרתפים. כשהיא בת 3, מגיע הניתוק מאמא: היא מוכנסת אל תוך שק ומובאת בחשיכה אל כפר פולני, ושם היא נשארת במשך שלוש שנים, עד סוף המלחמה.
תמונה אחת, כמעט בלתי נתפשת, נותרת מהחיים בבית המשפחה הפולנית, שניסימוב לא הספיקה להודות לה, בגלל שנות הניתוק והשיכחה שלה. עד שחזרה להתמודד עם השנים ההן, לא נותר איש מהם בחיים,
ניסימוב נזכרת באותם רגעים שנאלצה להתחבא ברווח שבין הארון הגדול לקיר. "כשהיו באים שכנים, חברים או בני משפחה אחרים, הייתי צריכה להסתתר שם עם עוד אשה יהודייה שהיתה אתנו בבית", מספרת ניסימוב, "לפעמים זה נמשך שעות, לפעמים ימים, וכל מה שאני זוכרת הוא שלאשה היו קוביות סוכר שהיא היתה אוכלת ולא נותנת לי. הייתי צובטת אותה חזק כדי שהיא תיתן לי קובייה אחת".
0