רפי הירש נולד בשנת 1933 בעיר לודז', שבפולין. ילד יחיד להוריו. כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה בשנת 1939 רפי היה בן 6.
"יום אחד ראינו דרך חלון הדירה, להקות של מטוסים. זרקו את הפצצות שלהם ונעלמו. כך ידענו שהגרמנים מתקדמים ומתקיפים את פולין". בתוך המשפחה אף אחד לא שיער ש"זה" יגיע אבל "זה" קרה. הייתה מהומה גדולה בכל העיר. רפי מציין כי למזלם, אביו, הנרי, בנוסף להיותו עובד טקסטיל היה גם מנהיג פועלים ומעורב בכל מיני מוסדות פוליטיים ולכן הבין שיהיה יותר ויותר גרוע ליהודים.
כבר בשבוע הראשון של הפלישה באו אנשים לחפש אותו אך הוא הספיק לברוח. הוא הבין שיבואו לחפש אותו בגלל פעילותו הפוליטית הקומוניסטית וברח מזרחה למשפחה שלו שגרה בערך 100 ק"מ ממקום מגוריהם. בהמשך חצה לביאליסטוק – רוסיה ושכר שם דירה. לאחר שמצא דרך ליצירת קשר עם המשפחה, רפי ואמו הצטרפו אל האבא.
המשפחה התאחדה לאחר דרכים לא דרכים ותלאות רבות. הם נשארו באותו המקום כשלושה חודשים. היה חורף קר וקשה מאד ורפי זוכר את אמו עובדת קשה מאד בבית כדי לאפשר את הישרדותם. מכיון שהאבא היה קומוניסט אך לא הסכים להתאזרח לפי דרישת הרוסים ולהתגייס לצבא האדום, לכן, לילה אחד הועמסה המשפחה והוגלתה יחד עם מאות אלפים אחרים אל מחנות עבודה בתוך היערות. הם הועמסו על רכבות משא. כל קרון נחלק לארבע ובכל רבע קרון גרה משפחה אחת, לא חשוב כמה אנשים מנתה. הנסיעה הייתה אטית וארכה מספר שבועות. הם לא ידעו לאן אלא רק את הכיוון צפונה. בהמשך הדרך חצו אגם ענקי בספינה ובסופה שמשו אותם עגלות וסוסים. כשיגיעו ליעד, מחנה העבודה שהורכב מצריפים רבים לא היה מגודר כי….. לא היה לאן לברוח.
בתחילה לא הייתה כל אספקה וכולם נסו לשרוד אך כל משפחה הייתה לעצמה תוך כדי חיפושים אחר אוכל ביער: פטריות, פרות וכל מה שיכולים היו למצוא. גם היה צריך לחמם את הצריפים ששרר בהם קור מקפיא. התנאים היו קשים מנשוא: קור מקפיא ורעב ולכן רבים מאד לא שרדו את המסע. שם היה רק סוג אחד של עבודה: כריתת עצים עם מסור וגרזן, גלגולם ואז זריקתם לנהר. הגברים יצאו לעבודה השכם בבוקר. היו תאונות רבות והרבה מתו גם מחוסר מזון וממחלות. כמעט כל הילדים שהיו שם נפטרו כי לא יכלו לעמוד בתנאים הנוראיים ולשרוד.עם הזמן, הצליחו תושבי המחנה להתארגן לחיים רגילים כלשהם. היו ביניהם מורים שארגנו לימודים כך שכל הילדים ששרדו הלכו למעין בית ספר ולמדו. רפי מתאר את הקושי והחיים שם גם כ "משהו אחר, כחוויה, כהרפתקה עצומה ממנה למד הרבה מאוד דברים שעזרו לי לשרוד ולהסתדר ".
רפי ספר כי יום אחד הוא יצא ליער על מזחלת עם מסור, גרזן וקשת אך כשהוא לבוש בבגדים בלבד ובמגפיים. למעשה זו הייתה מטלה כמעט יום יומית כדי לספק עצים לתנור. ביער בו לא ניתן היה לראות כמעט דבר חוץ מסימנים של חיות ועקבות ראה לפתע שיח עם פירות יער. רפי נגש אליו בשמחה רבה ואז הבחין שבתוך השלג יש סימנים של צואת דוב ושהיא עדיין הייתה חמה.. רפי ידע מה לעשות והסתלק משם מהר ככל שיכול היה…
פעם נוספת הייתה באותו אזור ובקור של כ – 40 מעלות מתחת לאפס. ככל שהעמיק להיכנס ליער נהיה קר וקפוא יותר. רפי הרגיש שהוא מתחיל לסבול מהיפותרמיה בידיים וברגליים על אף שהיה עם כפפות. הוא רץ חזרה, הוריד את הכפפות, לקח חופן שלג והתחיל לשפשף את הידיים עד שהתחממו. כך הצליח לחזר הביתה…..לצריפי העץ במחנה העבודה.
בשנת 1941 שחררו אותם השלטונות. רפי והוריו הגיעו לטג'יקיסטן, שם שהו 5 שנים ואז חזרו לפולין. בשנת 1946 אבא שלו מצא עבודה בסוכנות היהודית במינכן והמשפחה הגיעה לגרמניה. לאחר שלוש שנים הם עלו ארצה יחד עם אחיו הצעיר שנולד בדרך. רפי למד בטכניון ורכש מקצוע. כעבור 6 שנים אביו חלה. רפי הפך להיות המפרנס היחיד של המשפחה.
הקשיים הביאו את המשפחה להגר לאוסטרליה, ולהצטרף לבן-דוד שחי שם וסידר להם את המסמכים הדרושים. רפי גר כיום בכמון עם סבינה אשתו ולהם ארבעה ילדים, עשרה נכדים ונין אחד.
לתיעוד המלא במאגר סיפורי מורשת – הקשר הרב דורי
0
