ביום 11.10.1941, לאחר שנסוגו הסובייטים מהעיר והרומנים שלטו במקום בעידודה של גרמניה הנאצית, יצאה פקודת יום מטעם מושל מחוז בוקובינה, בו הייתה מצויה גם צ'רנוביץ לפיה היהודים ירוכזו בגטו בתוך תחום מוגבל. המזל הגדול שלנו היה שלא גרנו באזור בו חיה הקהילה היהודית ובדרך שאיני יודע לא חיינו בתוך הגטו, אלא הועברנו, אני אמי וסבתי מצד אבא למקום מחבוא בדיר חזירים הסמוך לביתה של המשרתת. במקום זה שהינו שנה שלמה והמשרתת דאגה לנו לאוכל ולביגוד לאורך כל התקופה. אנו שילמנו לה עבור כך, אך אמי סיפרה לי שזה היה מעשה חסד אמיתי כי גם כשלא היה לנו כסף לתת, המשכנו לקבל מזון מהמשרתת איני יודע את שמה של המשרתת . בדצמבר 1941 הגטו נסגר והודיעו ליהודים שניתן לחזור למקום. לאחר ששילמנו שוחד רב למשטרה ולגורמים נוספים, חזרנו לביתנו וגילינו שלמרות שהמשרתת ניסתה לשמור על הבית שלנו, הוא עבר ביזה וכל חפצי הערך כגון רהיטים וכלי בית נגנבו. בבית זה נשארנו עד תום המלחמה, כאשר לאורך התקופה ה זו המשרתת דאגה לנו למזון. אסור היה לנו לצאת, אך במקביל לחצר הבית שלנו היה חצר של בית יתומים. בתוך הגדר של החצר שלנו הייתה פרצה והייתי יוצא הרבה פעמים לשחר עם ילדי בית היתומים במקום לאורך כל התקופה. חליתי בדיפטריה, מחלה אשר סיכנה את חיי אך למזלי קצין רוסי הציל את חיי והעביר לנו תרופה אשר נטרלה את המחלה . במקביל לתקופה שבה שהינו בדיר החזירים נלקח אבי בחודש יולי 1941 לעבודות כפיה במחנה Tragw- Neamti והוכרח לעבוד בבניית סכרים על נהר Uzana. לאחר מכן נלקח למחנהTighina- Basasrapirisk משם הצליח לברוח. לאחר מכן הוא נלקח שוב לעבודות כפייה במחנה Doaga ברומניה ושם הוכרח לעבוד בבניית מבצרים. הוא ברח שוב מן המחנה וחזר לבוקרשט בשנת 1944 וגם שם בבית של קרוב משפחה. אני ואמי התאחדנו איתו בשנת 1946 בעיר ארד שברומניה, על גבול הונגריה
