קטע מתוך ראיון עם השופט גבריאל בך שהיה בשנת 1961 היועץ המשפטי של לשכה 06 במשפט אייכמן :
"בימים הראשונים לעבודתי שם ישבתי במשרדי בבית הכלא וקראתי את האוטוביוגרפיה של רודולף הס, מפקד מחנה ההשמדה אושוויץ. קראתי את הפרק שתיאר בו שהם היו רוצחים אלף ילדים יהודים ביום אחד, ושהיו ילדים שכרעו ברך והתחננו על חייהם. הוא כתב שכשהוא וחבריו דחפו את הילדים לתאי הגזים, הוא קיבל לעתים פיק ברכיים. עוד הוא כתב שהוא התבייש בחולשתו זו, ודיבר על כך עם אייכמן, ואייכמן אמר לו שצריך להרוג במיוחד את הילדים היהודים, משום שהם דור של נוקמים לעתיד והם יוכלו להקים מחדש את הגזע היהודי.
"
עשר דקות לאחר שקראתי את חילופי הדברים האלה, הגיע איש משטרה ואמר לי: 'אדולף אייכמן רוצה לראות אותך'. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו. הוא ישב מולי במרחק נגיעה, ולא הצלחתי לשמור על פנים חתומים. לצורך חקירתו של אייכמן מיניתי איש משטרה שכל ערב היה מדבר איתו ומדווח לי את שאמר, והייתי מדריך אותו כיצד לדלות עוד חומר למשפט. יום אחד הגיעה אליי עדות של אדם שנכנס לתא הגז: הוא היה אז ילד, והוא ועוד 200 ילדים נדחפו לתאי הגזים באושוויץ. נעלו אותם בחושך מוחלט, בתחילה הם שרו כדי לאזור אומץ, וכשלא קרה דבר הם החלו לצעוק ולבכות. פתאום נפתחה הדלת."
מתברר שהגיעה למחנה רכבת ועליה תפוחי אדמה, ומכיוון שהיו חסרים אנשי אס.אס לפריקת המשא, המפקד חשב שאין סיבה לא לקחת חלק מהילדים לעזור בפריקתו, לפני שהורגים אותם. הם פתחו את הדלת והוציאו את 20 הילדים הקרובים ביותר, והוא היה אחד מהם. את 180 הילדים האחרים הרגו מיד. הילדים פרקו את תפוחי האדמה, ולאחר מכן הרגו גם אותם. אך לו המפקד אמר שהוא התרשל ועשה נזק לאחת הרכבות, ולכן לפני שיומת הוא יוכה בשוט. לקחו אותו למחנה, ואיש האס.אס פיתח אהדה כלפיו ולקח אותו לצחצח את נעליו, וכך הוא ניצל."היה במשפט עוד עד שהיה בין הילדים האלה. הוא תיאר שילדים שיכלו לעבוד נוצלו עוד כמה ימים, עד שהיו תשושים ונשלחו למות. הגרמנים, שלא רצו לבדוק כל ילד וילד, הציבו מוט גובה ופקדו על הילדים להגיע אליו. מי מהם שלא הצליח, נשלח ישר לתאי הגזים. הוא היה קטן ורזה, אבל היה לו אח מבוגר יותר, ומכיוון שהם הבינו שהוא לא יצליח להגיע, אחיו הרים אותו.
"
איש האס.אס ראה את מעשיהם והרג את אחיו מיד. העדויות במשפט אייכמן היו כולן אכזריות, אבל העדות הזאת הייתה קשה במיוחד, והשופטים היו המומים וביקשו הפסקה. לאחר שנשמעה העדות, התיישבתי המום, ולבסוף חזרתי למשרד. פתאום נפתחה הדלת, והסנגור הצעיר של אייכמן נכנס ופרץ בבכי. לא רציתי שיראו אותו כך בחוץ.
