ב-10.08.42 עזבה הדסה את סמרקנד, עם קבוצת ילדים מבית היתומים אחרי מסע מתיש בדרך וישיבה ממושכת בטהרן, הגיעה הדסה לארץ ב-18.02.43 בעליית "ילדי טהרן" ונכנסה לקבוץ גבעת ברנר.
נקשרה בכל לבה לארץ והיתה משגרת לבני משפחתה (אשר עברו בינתים עם זרם הרפטריאציה לפולין ומשם לגרמניה) מכתבים נלהבים על המולדת אשר מצאה כאן. כדי להדגיש את הרגשת הבית החליטה לגדל שערותיה שבגלל תלאות הדרך נגזזו מאז החלו הנדודים, וקלעתן לצמות שחורות נאות ועבות.
בגבעת-ברנר השלימה את לימודיה (10 כיתות) והתגייסה לפלמ"ח, אם כי מתוך היסוסים רבים בגלל היותה נערה רגישה, סגורה בתוך עצמה ולא נוטה לחיי-חברה רועשים, ועברה למעוז חיים. שם התחסנה בעבודת המשק ובאימונים ואף מצאה מקור להתלהבות בהתערותה בהוי הארצישראלי.
עם פרוץ מלחמת-השחרור צורפה ליחידת פלמ"ח ולמלווי-שיירות לירושלים.
במכתביה אל אמה ואחותה מאותה תקופה כתבה:"יתכן שכשתגענה ארצה תמצאנה כאן מולדת חפשית באמת. סבורתני שלא אבייש אתכן, ואולי אף תתגאינה בהלינקה שלכן יום אחד. אני רואה כי דמעה התנוצצה בעיניכן. אך אל נא תבכינה! הראש למעלה! עוד יהיה טוב!"
סיימה קורס לאלחוטאות ומילאה את תפקידיה כאלחוטאית בתוך המשורינים המותקפים. סופחה לחטיבה 7 – שהוקמה בחיפזון לפתור את בעית המצור על הדרך לירושלים ולכבוש את לטרון. היא הגיעה לחטיבה החדשה במסגרת המכסה שהפריש הפלמ"ח להקמתה והוצבה בגדוד המשוריין של חיים לסקוב. אחרי כן צורפה כקשרית לזחל"ם של מפקד הפלוגה יאקי מה"פורמנים" של השיירות לירושלים.
בלילה שבין ה-30 ל-31 במאי, היה הגדוד אמור לתקוף בגזרה המערבית של לטרון. חמישה זחל"מים יועדו לפרוץ לחדר המשטרה. על החבלנים שצורפו לזחל"מים הוטל לפרוץ פתח לתוך המצודה ולאפשר לחיל הרגלים לשטוף פנימה. בראש כח הזחל"מים עמד יאקי, בן קיבוץ מרחביה. הקשרית במשוריין הזה היתה הדסה למפל. הקרב ("מבצע בן-נון ב'") החל סמוך לחצות ואמור היה להסתיים בטרם יאיר היום. כח הזחל"מים של יאקי הצליח לפרוץ לחצר המשטרה. אש הלהביורים שנועדה לשתק את אשנבי הירי האירה את החצר וסייעה לאויב להמטיר אש מדוייקת על הפורצים ולפגוע בהם אנושות. חיל הרגלים, שהיה צריך להגיע בעקבות הזחל"מים לא הגיע משום מה. כל המשוריינים הוצאו מכלל שימוש, לבד זה שניצב באיזור הגדר. מרבית אנשיהם נפצעו.
הקשרית הדסה דיווחה כל העת על המתרחש. גילתה כל העת אומץ-לב מופתי וכיוונה את אש הסיוע של כוחותינו. היא הודיעה בין היתר על פציעתם של יאקי וסגנו. היא קיבלה את פקודת הנסיגה, העבירה אותה ליאקי והוא עוד הספיק, לפני מותו, להורות שכל מי שיכול – יציל עצמו. הקול האחרון מחצר המשטרה הבוערת היה קולה של הדסה למפל. נערה בת 19. ילדת שואה. ללא בית. ללא כתובת. נערה עם געגועים ועצב, שצפתה לפגוש יום אחד את בני משפחתה.
קולה של הדסה היה הקול האחרון מחצר משטרת לטרון. אחרי כן נאלם גם הוא. נזרקו רימונים לתוך המשוריין של יאקי וכל אנשי הזחל"מ נהרגו. ואז תם הקרב.
אמה ואחותה שוב לא זכו לראותה, הן הגיעו 3 חדשים אחרי נפילתה. ב-17.11.1949 הועברה להר-הרצל בירושלים. השאירה הרבה מכתבים וציורים נאים, פרי כשרונה שניחנה בו.
