מקור וקרדיט :
היחידות העבריות והבריגדה בפעולות "בריחה" והצלה – מוזיאון הלוחם היהודי …
חיילי היחידות העבריות והבריגדה ראויים להימנות עם חלוצי ההצלה וההברחה של ילדי ישראל, שנותרו בארצות איטליה ואוסטריה. במרוצת הימים שיתפו עצמם בפעולות מעין אלו גם בארצות אחרות. עמדה להם זכותם להיכלל בצבאות הכובשים והמשחררים בפינת עולם זו, ובעצם ימי הקרבות הטילו עליהם משימה-בתוך-משימה: לטפל בשארית הפליטה היהודית, שרידי האומה, ומעל לכל בילדי ישראל ששרדו לאחר זוועת השטנים, להבריחם גבולות ולקרבם לארץ.
מכוניות הבריגדה והיחידות האחרות הועמדו הכן לרשות הפעולה, למרות הסיכון שבהסתבכות עם מטות הצבא, שלצדם אנו לוחמים, ומבלי לדקדק ברכישת ההיתרים הפורמאליים הדרושים לשם כך. רבים לאין ספור היו המקרים שחיילנו חסכו משכרם וממנת המזון והעניקום לילדים המורעבים, המעונים והמדוכאים ולשרידי משפחותיהם, וכן הקדישו להם את כל מחשבתם וכל רגע פנוי. אבות היו ליתומים ואחים לשכולים.
במסירות נפש עבדו, ובראותם ילדים, אשר מעין דמעותיהם יבש עם סבלם האיום, בכו הם כילדים. מידם זכו הילדים ללטיפות ראשונות מאז אבדו הוריהם. עצם הופעת החייל העברי מארץ-ישראל ניחם ועודד את רוחו של הילד. העובדה שחיילים רבים אספו בגדים למען הילדים, ויתרו על שמיכותיהם למענם והגישו להם את מנת השוקולדה שלהם יצרה את יחס האמון, שהיה בו כדי לרענן את נפשותיהם ולחזק בהם את הרצון לחיים.
נער חולה שהוברח על ידינו מגרמניה לאיטליה אמר לחייל מ. מ: אין לי איש קרוב בעולם פרט לקרוב-רחוק בקיבוץ שדה-נחום בארץ. את אבא ואמא הרגו, וכן את אחי ואחיותיי, ונשארתי יחידי כאבן. אך במשך כל השנים לא הרגשתי באסוני. חלמתי רק על לחם, פרוסת לחם, ככר לחם לבן לי לעצמי, ורק עתה לאחר שיש לי לחם לשובע ולאחר שנפגשתי בכם, בחיילים היהודים, מרגיש אני בכל אשר עבר עלי…
במחנה מעבר אחד – מספר מ. מ. – נגשתי אל משפחה אחת. ראיתי את האב גוחן ומתקן לבושה של ילדתו, בת ארבע וחצי, אך היא הכתה על כף ידו וצעקה "ז'יד פרחאטי" ("יהודי מוכה-שחין) ועוד כינויי חירוף וגידוף. נבוכים היו האב והאם על שהייתי עד-ראיה לסצנה זו וסיפרו לי בבכי כבוש, שבעת הכיבוש הגרמני הצליחו למסור את הילדה בת השנתיים למשפחה פולנית תמורת קופסת-תכשיטים. האב נלקח למחנה עבודה והאם נשארה בגטו ממנו נלקחה, לאחר מכן, למחנה עבודה אחר.
ביום ששוחרר האב על-ידי האמריקאים, ממחנה ההסגר, חמק משם, חולה ורצוץ בגוף ובנפש. חיפושיו אחרי אשתו עלו בתוהו וסבור היה שאינה עוד בחיים. לאחר הרבה טלטולים הגיע האב לעיר, בה הפקיד את ילדתו בידי פולנים, וכשהסתער על הבת בכל כוח אהבתו ויגונו, תפס אותה ואימצה אל לבו, פרצה הילדה ביללה וירקה בפניו: "אתה ז'יד! אתם צלבתם את ישו המשיח. אתה רוצה לקחת אותי כדי לקחת ממני את הדם למצות הפסחא שלכם…" ולא נתנה לו לקרב אליה. האב האומלל היה כמטורף, פנה לעזרת מכריו הפולנים שטיפלו בילדה, ואלה ענו לו בקרירות: "הילדה אינה רוצה בך. הסתלק מכאן!" בינתיים נודע לו מפי יהודים עוברים, שחזרו מהמחנות שבגרמניה, כי אשתו בחיים. הוא מצא אותה ושניהם חזרו אל הבת. גם כלפי האם חזרה אותה התופעה. בכוח גזלו את ילדתם וברחו. לעת עתה לא נתקרבה עדיין אל האב, ורק לאם התרגלה והלכה לאט-לאט.
אל מחנה הבריגדה הביאו חברינו ילדה בת תשע, ילדה יפה ופקחית. היא חייתה עם אמה מחופשות כאריות, וכשבמקרה נתפשה האם בידי הגסטאפו ונרצחה, אספו מכרים נוצריים את הילדה, ובתוך סביבה נוצרית שמרה הילדה את סוד יהדותה. לאחר ימים מספר הסתגלה הילדה לסביבה החדשה וצהלת צחוקה נשמעה ברחבי המחנה. אך החבר המטפל בקבוצת ילדים יתומים הרגיש כי מדי פעם, בפנות אליה אדם בוגר, היא עוצמת את עיניה. בתחילה חשב זאת לקפריזה וגינוני-חן של ילדות, אולם משתכפו הגילויים הללו התחלנו לעקוב אחרי יום אחד עמדתי מאחורי וילון של דלת בקרבתה בשעת משחקה, והחבר קרא לה במכוון ממרחק. מיד עצמה את עיניה וחשתי שזעזוע עבר אותה.חידה זו נפתרה לנו מפיה היא. יום אחד, שעה שהתרפקה עלי וסיפרה את סיפוריה ועיניה עצומות, אמרה בין היתר: "אמא שלי אמרה לי כשהיא בכתה פעם: יש לך, בתי, עיניים יהודיות. בגלל העיניים שלך היהודיות יתפשו אותנו כדי לחסל אותנו…"
למחנה הבריגדה הובאה אם וילדתה שחיו בגרמניה כאריות. כשהילדה, בת 7 שנים שמעה את האם מדברת אידיש עם אחד הנהגים, פרצה בהיסטריה ובצעקות: "יהרגו אותנו!.. אל תדברי אידיש!" כי זה שנים שחינכוה כי עליה לדבר גרמנית צחה – אחרת תוסגר יחד עם האם למוות. הכרח היה לבודד את האם וילדתה במחנה, וגם ימים רבים לאחר מכן, משהייתה שומעת קריאה באידיש הייתה מותקפת היסטריה נוראה.
אלה הם מקרים בודדים, אחד מני אלף. ילד, ילד וייסורי-הזוועה שלו.
פגשנו שם נוער שגדל במחנות הנאצים, נערים בני 15. הם היו בני 10 כאשר חל הכיבוש הגרמני, ונתבגרו במחנות הנאצים. כל חוכמת החיים שלהם נתבטאה בכך: כיצד להערים על המוות, וכיצד להשיג קצת מזון. במשך 2 שנות המחנות בגרו הנערים האלה לא לפי גילם. הם למדו, שעל החיים צריך להיאבק, ומכיוון שהחיים נתונים רגע-רגע ושעה-שעה לסכנת כיליון – כל האמצעים כשרים, ובשביל להציל את חייך, עליך להשתמש בציפורניים ובשיניים…
על חיילנו הוטל להתחיל בריכוזם של הילדים הפליטים האלה, בחינוכם ובהחזרת האמון באדם לנפשם. לפעולה זו דרוש היה לב חם ויד רכה אבהית ולאשרנו חוננו בהם חיילנו, אשר ביצעו משימתם.
על אחת הדוגמאות של אהבה ומסירות לילדים מספר החייל ח. אליפישר: – מפי איטלקייה נודע לו במקרה, שבאחד מבתי החולים שוכב חולה נער יהודי. הוא מסר על כך לוועד הפליטים של החי"ל, ובשליחותם יצא לבית-החולים כשהוא מצויד דברי מתיקה ומתנות אחרות. בקושי מצא את בית-החולים אשר שוכן באחד המנזרים. הנזירה האחות הרחמנייה הובילה אותו אל הילד דרך פרוזדורים וחדרים שקירותיהם מכוסים תמונות קדושות. בקרבו אל מיטת הילד – התרגש ובעיניו נוצצו דמעות. הילד היה כחוש, גופו מצומק כולו וידיו כשני מקלות יבשים, ולו עיניים יפות וגדולות. כל הסימנים העידו שהוא יצא מגיא-צלמוות. החייל מסר לילד את החבילה והוסיף "חיילים עברים שלחו לך מתנה זו".
הילד לקח את החבילה, הודה ואמר: "הם, החולים האחרים מכבדים אותי תמיד בדברים טובים שהם מקבלים, ואני מעולם לא זכיתי לכך. כעת גם אני אכבד אותם". ומיד החל לחלק את השוקולדה ו"הדברים הטובים" האחרים. לאחר ששקט הנער מהתרגשותו, החל לספר את קורותיו, כיצד נדד, סבל, ראה את המוות לעיניו וכיצד התגלגל עד לכאן.
והחייל א. מוסיף: "קשה היה להאמין שכאן מולי נער בן 16. הוא דיבר כזקן שניסיון דורות חיים מאחוריו. כשסופר לילד על ארץ-ישראל נדלק ניצוץ בעיניו וכל הזמן מלמל: "מתי אזכה גם אני להיות שם". מאז ביקר את הנער מדי פעם והתקשר אליו כאל בנו, טיפל ודאג לכל כשהילד הבריא, נלקח ע"י "אביו" מאמצו במכונית צבאית אל מחנה חיילנו. הילד היה נתון לדאגת חיילנו. סמל היחידה ארגן את העברתו לבית-הילדים שבסביבת בארי. שם הוחזק, חונך, ונשלח באוניית העפלה לארץ, יחד עם ילדים אחרים שניצלו.
בעצם ימי המלחמה, כשהחטיבה התאמנה עדיין לקראת הקרבות בחזית ערך "המרכז לגולה" – מיסודן של יחידות-השירותים העבריות והבריגדה – מגבית בין החיילים בכסף, בגדים ודברי מתיקה לחלוקה בין הילדים שרוכזו במחנות וב"הכשרות". הודות לכך נתאפשר לילדים בבית-הספר ברומא, שלא יכלו לבוא לבית הספר משום שחסרו להם נעליים ובגדים, להמשיך בלימודיהם. החיילים השיגו למענם כל אלה.
לסנטה-מריה, כפר דייגים על חוף הים הטירני בדרומה של איטליה (מרחק 300 קילומטר בערך מבארי), נכנסה באחד הימים פלוגת חיילים עבריים, ומפקדה קבע כי כפר שקט זה נוח לריכוז יתומי-המלחמה היהודיים, ומטעם "המרכז לגולה" הוטל על החייל אבנר ש. לרכז פעולה זו. הובאו לכאן 700 ילדים ולא ארכו הימים, והכפר המה מילדינו הניצולים, כשחבר מדריכים נאמנים עושה במלאכת החינוך וההדרכה ומכין את הנוער הזה לקראת חיים חדשים. צורפו אליהם מדריכים ומדריכות מתנועות הנוער ושם ניתן לכפר הילדים "אודים", המרמז על השרידים שניצלו מלהבות-ההשמדה. המקום שימש גם מרכז ל"החלוץ הצעיר" אשר כיון את חינוכו של הנוער לפי הנחיות שליחי הארץ ומוסדותיה.
במג'נטה תוקנו בתי החווה של איטלקי עשיר, הותקנו בהם חדרי שירות ומקלחות חמות ושוכנו בם 150 ילדים וילדות. למקום-הכשרה זה קראו "חוות אליהו", על שם אליהו גולומב שנפטר באותם הימים. גם כאן התנהלה הפעולה ע"י חיילים, שבהמשך הזמן תוגברו או הוחלפו בשליחי הארץ או התנועות במקום.
במרוצת הימים הוקמה "הכשרה" ב' באותה סביבה למאה נערים ונערות בני ארצות שונות, בעיקר ממזרח-אירופה, שהחיילים הביאום ודאגו לסידורם ולשיכונם.
הוקמה עוד חווה מיוחדת לילדי מילנו, טורינו, גנואה ובולוניה, אשר נתגלה קושי להשיג להם מדריכים יודעי איטלקית, שפת דיבורם. המשימה הוטלה על החיילים וחברי התנועות שרוכזו על ידם.
על יד העיירה ברגמינה הושג על ידינו בית, ששימש קודם לכן מעון-קיץ לילדים פשיסטיים. השלמנו את הסידורים בו והפכנוהו לבית-נוער ומעון-קיץ לילדי ה"הכשרות" ובתי-הספר שהוקמו על-ידי החיילים וביזמתם בערים שונות באיטליה.
גם ברומא הוקם בית-ספר לילדים מקומיים ופליטים שהוברחו לשם ממקומות שונים באירופה. הבית היה שייך בעבר לקהילה והיה קיים בו בית-ספר על שם ויטוריו פולאקו. בימי שלטון הפשיזם הוחרם הבית לטובת מנזר, ועם השחרור הוחזר לקהילה. רוכזו בו עתה כשש מאות ילדים. המורים והמחנכים היו רובם ככולם חיילים מהיחידות העבריות וחיילי הבריגדה, אשר השרו במקום את הרוח הארצישראלית, אץ השירה העברית ואת הכמיהה לארץ. גם כאן לא יכלו מאות ילדים לבוא לבית-הספר מחוסר בגדים ונעליים. הג'וינט שפעל כבר באותם הימים באיטליה, סיפק רוב הצרכים וההוצאות, אך נעליים לא היו ברשותו ואלו הומצאו על ידי החיילים, אשר התרוצצו ברומא והסביבה כדי להשיגם.
בתי-ספר ובתי-נוער הוקמו גם בנאפולי, טרנטו, צ'ינה-צ'יטה, פירנצה, ליבורנו, ובמקומות רבים נערכו גם שיעורי ערב לילדים ולנוער.
איש הבריגדה הח' מ. סורקיס, מפקד ה"בריחה" מתאר את העברת אלף הנערים מגרמניה לטריביזנו, ששם חנתה הבריגדה:
"מן ההכרח היה להקים מחנה נוסף לנוער זה על יד מחנה הצבא שלנו, מפני שהנוער היה נתון לטיפולנו ולאחריותנו. בהקמת המחנה החדש ובארגונו השתתפו חיילים מכל היחידות ובעלי מקצוע שבהן. במקרה הקדימו הילדים בואם ביום אחד ולא ידענו איך לאכסן קהל של אלף נפש נוספים – ילדים ונערים בגיל רך. היום היה גשום ובית-העולים-הפליטים היה מלא עד אפס מקום. היינו עדים למחזה מהיפים ביותר בקורות ההתנדבות העברית. כאשר נודע על בואם של הילדים החלו מתקבצים ובאים חיילים מכל הגדודים והיחידות האחרות שהתחילו בחיפוש אחר מקומות-לינה להם. חיילים רבים מסרו את מיטותיהם ושמיכתם השנייה, לאחר שכבר מסרו את הראשונה לפליטים המבוגרים. פגישתנו עם הילדים וחוויותינו אינן ניתנות לתיאור, כי להבינן מסוגל אולי רק מי שנוכח באותו מעמד".
על פגישותיהם של החיילים היהודים עם ראשוני הילדים שניצלו והועברו לאיטליה, מוסיף הח' חיים דן:
בן חמש היה הילד, אשר הובא על ידי ה"בריחה", אל אוהלי החיילים היהודים מא"י שחנו באיטליה. הילד כה צעיר ומה גדולה כבר האימה אשר נפלה בחלקו בימי חלדו המעטים…
נדודים ובריחות מסוכנות ידע הנער גם לאחר השחרור וכניעת הגרמנים. הוא טולטל בגבולות ללא מנוחה, על מנת להרחיקו במהירות מהמקום משם "נגנב" והוצא בכוח.
… באחד מהלילות האחרונים שלפני החיסול בגטו יצאה מתוך הגטו אישה יהודיה, אם צעירה, בגניבה ובסכנת נפש, עם תינוקה הרך ושמה פעמיה לסמטת הנכרים. היא באה
לבית ידידתה הנוצרייה וביקשה ממנה רחמים – להציל את תינוקה. אך זאת השיבה פניה ריקם.
ידעה האם כי בגטו אין כל תקווה להצלת הילד והחליטה לעשות מעשה: הניחה את הילד בסימטה ופתקה שמה לו על צווארו: חוסו על התינוק! הצילוהו! נמצאה אישה אחת שאספה את התינוק והעבירה אותו לביתה בכפר הסמוך. ממשפחת התינוק ניצל רק אחד, דודו, אחי-אמו. הוא נמלט בלילה האחרון ליער, ומשם נדד לפרטיזנים, ועמם לחם ונקם… משבא הצבא האדום ושחרר את ווהלין, חזר הדוד למקום ונודע לו מקום הימצאו של בן-אחותו ובא לבית האישה הנוצרייה לבקש את הילד בחזרה. אך לא הועילו כל הפצרותיו והענקותיו; האישה סירבה להחזיר את הילד. היא הצילה אותו, ועתה הוא "שלה". הוא גם אינו ילד יהודי יותר, טענה…
אז פנה לכמה מבני-היהודים בצבא האדום וביקש מהם לנסוע אתו לכפר, לביתה של אותה נוצרייה, ולעזור לו להשיב אליו את הילד. באו החיילים עמו והחלה היאבקות בינו לבין האישה על הילד: הדוד אוחז בגופו ומושכו אליו והאישה הנכרית אוחזת בראשו ומאיימת להחניקו:
"לא אשיבהו חי" – היא צרחה בקול…
והילד אף הוא צעק ובכה: "אל תקרעו אותי לשניים", ונמשך בכל כוחו לצד הדוד הזר-החיילים ירו יריות-הפחדה באוויר, אך גם אלה לא הועילו: האישה לא סילקה ידיה מהילד.
לבסוף הסתבר שהיא דרשה סכום כסף גדול במחיר הילד… הדוד לקח עמו את הילד, ובו בלילה היו בידי ה"הבריחה" אשר טלטלה את שניהם אל מעבר לגבול בכיוון לצ'כיה. שניהם היוו, אפוא, שיירה מיוחדת כי הרחקתם הייתה הכרחית מיד בטרם הקימה "האם" צעקה ופנתה לעזרת אנשי הכמורה, אשר נהגו לא אחת "לדאוג" לנפשו של הילד היהודי והחזקתו בצל הדת הנוצרית.
מתוך זהירות – לא הושהו בצ'כיה יותר מיום אחד והוברחו לאוסטריה, מכאן – דרך ארבעת אזורי הכיבוש – הוכנסו לאיטליה, במגמה להחיש עלייתם ארצה. השלמת התפקיד, שהחלו בו חיילים יהודים מהצבא הרוסי, נפל, אפוא, בחלקם של החיילים
ופרשה בנער:
לבדו בא משם. ראשון הילדים שהגיע אל מקום חנייתה של הבריגדה והיחידות העבריות. נתקבל בחמימות ויד אחים הושטה לו. הוא עודנו נער. כבן שש-עשרה הוא כיום. שמו נכרי ולשון זרה שגורה בפיו. את שפת עמו אינו יודע ואת ערכיה אינו מכיר. את חינוכו קיבל מההורים אשר רוח היהדות הייתה זרה להם.
והנה באה הפלישה הנאצית והגרמנים התקרבו גם לעיר מולדתו – עיר החוף הגדולה שבדרום רוסיה. העיר התגוננה בגבורה ואבי הנער – פרופסור וחבר ותיק למפלגה – מראשי ההגנה. הוא נפל בקרב והוכתר באות הצטיינות כאחד מגיבורי המדינה. אך לא הועילה מלחמת הגבורה של העיר. המסע הגרמני היה אז בכל עוזו ותקפו ועיר החוף נפלה גם היא מיד פקדו הגרמנים על כל התושבים להתכנס ויצוו על הנאספים להתחלק לשני מחנות: הנוצרים לחוד והיהודים לחוד.
הנער לא ידע מה טיבה של חלוקה זו. הוא ראה את אמו יוצאת מההמון לצד היהודים. אך הוא לא הלך אחריה. במקומו נשאר, עם הכלל. הן כאן חבריו הפולנים לבית-הספר, להסתדרות הנוער. הן יחד למדו והתחנכו, וכאן גם ידידי אביו וחבריו למפלגה… אך לא ארכו הרגעים ואלה נתנו עליו קולם: 'אתה – אין מקומך בינינו, אתה – צריך לעבור לשם, אתה בעל-כורחו עבר הנער לעבר אמו, והיה עד לכל הנוראות שעברו על העדה היהודית הגדולה מאז החלוקה הזאת… הכיר והשתכנע שהוא אחד מהם.
הוא עצמו – בנס ניצל. ומאז המקרה ההוא התחיל בחיפושים ובנדודים, ברח, התחמק מכל מקום סכנה, עבר גבולות, התגבר על סכנות ומכשולים ללא-שיעור, לא נח ולא שקט עד שעלה על שבילי ה"בריחה" אשר העבירה אותו גבולות רבים בדרכי אירופה ההרוסה, והביאה אותו אל בין החיילים היהודים – המקיימים בנאמנות את מצוות ההצלה, הבריחה החלטתו של הנער הייתה נחושה: מכאן ולהבא ישרת את עמו וילחם להגנתו. בתום שנת שהותו בבית ילדים של "עליית-הנוער" באיטליה – הועלה ארצה באוניית מעפילים.
פגישת אח עם אחותו:
החייל ב. אשר פעל בחוליית אנשי הבריגדה לאיסוף ילדים יהודיים ופדיונם מידי איטלקים, מנזרים או כנסיות מספר כי באחת הנסיעות הללו, כשהוא משמש בתור נהג-המשאית, הוביל במכוניתו 10ילדים יהודים שנלקטו בכפרים שונים – אם חינם או בתמורת שקי סוכר או חביות דלק, מצרכים שהיו אז יקרי-מציאות באיטליה. היו ביניהם ילדים, אשר פרט לאיטלקית לא שמעו שום שפה אחרת. בדרך ניסו החיילים לשוחח עם הילדים, העניקו להם מתנות וממתקים לעודדם. הילדים שיחקו, שוחחו וגילו התעניינות בחיילים, הסמלים שעל מדיהם עם האותיות העבריות, ובכלל. נפרד, במידת-מה, בפינת ארגז המשאית עמד לו נער כבן 10 אשר לא השתתף בשיחות הילדים, ונראה עצוב ומודאג. החייל המספר פנה אליו ושאלו לסיבת הדבר, ומפני-מה אינו שמח כיתר הילדים הנמצאים עמו? במקום תשובה התייפח הנער בבכי מר, ומתוך הבכי לחש, שהוא נזכר באחותו שרהל'ה, הקטנה ממנו בשלוש שנים. הוא זוכר שהיא נמסרה בשעתו לבית איטלקי וכי היה זה באחד הכפרים שאנו נוסעים ביניהם כעת. בקול רועד הוסיף כי הוא בטוח בזה, כי הוא זוכר את הסביבה ואת כל הפרשה כאילו קרה זה רק אתמול, ולא לפני שלוש שנים, וכי דמות אחותו עומדת לנגד עיניו כל הזמן. ב. הבטיח ליוסלה, לעזור לו לחפש את אחותו וכי הוא ייסע איתו מכפר לכפר עד שימצאנה.
כשנרגע מעט הוסיף הנער וסיפר כי לפני 3 שנים נודע לאביו היכן נמצאת האימא שלהם. האב לקח אותו ואת אחותו ויצא עמם ברגל לדרך. את האחות שהייתה אז כבת שלוש, נשא כל הזמן כל כתפיו, אולם לבסוף אפסו כוחותיו, ובהתקרבם לכפר ביקש מאיטלקייה שתקבל אליה את הילדה. האיטלקייה הסכימה, והאב המשיך דרכו יחד עם הבן. הנער אינו יודע מה קרה עם האב והיכן הוא כעת, ואם הוא בחיים עדיין. הוא זוכר רק שאביו חלה, והוא עצמו נלקח לבית משפחה איטלקית טובה, ושם שהה כל שלושת השנים. הוא מקווה כי אולי עוד ימצא גם את ההורים. אבל, את אחותו הוא מוכרח למצוא תיכף, כי היא פה, בסביבה!
את הילדים שהוביל במכוניתו מסר ב. למחנה הילדים שבקרבת מילנו. אולם את יוסלה לקח עמו, ולמחרת יצאה מכונית צבאית, נהוגה ע"י ב. ועמו הילד, ונסעה מכפר לכפר. בכל מקום נעצרו בקרבת הגורן או ליד המגרש שעליו נהגו ילדים לשחק. הם עברו שמונה כפרים ולא העלו דבר, ולא הכירו בין הילדים האיטלקים את שרהלה. הם גם לנו באחד הכפרים ולמחרת יצאו לנוד לכפרים נוספים להמשיך בחיפושים. ביטחונו של יוסלה שהוא ימצא את אחותו עודד גם את החייל אשר החליט להמשיך, אף אם יזדקק לשם כך לימים נוספים.
במהלך החיפושים, הגיעו שוב לגורן של אחד הכפרים, עמדו מהצד והסתכלו בילדים המשחקים המתפלשים בעפר או מתגוללים בקש שלאחר הדיש. פתאום, מבלי להוציא הגה מפיו החל יוסלה רץ בכל כוחו, תפש ילדה אחת מתוך הילדים, ובצעקות ובכי התחיל צורח:
"שרהלה!" "שרהלה!". הילדה לא הכירה אותו, ואף לא הבינה את שפתו. הילד שלנו דיבר אידיש, ואילו הילדה הבינה עתה רק איטלקית. יוסלה חיבקה ונישקה והילדה ניסתה להתחמק מחיבוקיו ולהשתחרר. כשהתאספו אנשים מבוגרים במקום, הראה יוסלה את הקמע שהייתה תלויה על צווארו בשרשרת דקה ועליה חרוט שמו. קמע דומה הייתה תלויה גם על צווארה של הילדה וגם שם חקוק שמה ושמות ההורים. הנער סיפר שהוא זוכר שהוריהם הכינו את שתי הקמעות ואמם ענדה אותן על צוואריהם. הוא זוכר גם את דמעות האם בעת שעשתה זאת ואמרה אז "שאם אנו נאבד והילדים יישארו בחיים, שידעו את מוצאם, שמותיהם ושמות הוריהם". לא היה צורך בהוכחות נוספות. ראשי הכפר ואף הכומר במקום, חייבו את מסירת הילדה לידי החייל ואחיה. כעבור שלושה ימים היו הילדה ואחיה משתעשעים במעון הילדים שבמילנו.
הח' ב. מודה, שעל-אף התאמצותו לא להראות רך-לבב בנוכחות האיטלקים ליד הגורן, בהיותו לבוש מדי חייל, עם רובה על כתפו, לא יכול היה לעצור בעד זרם דמעותיו בעת פגישת האח והאחות. ועדיין עובר רעד בגופו בכל פעם שהוא נזכר בתמונה זו, או מספר אודותיה.
י. דובדבני מספר על גאולת שלושה ילדים:
אחת המכוניות של הבריגדה, שסימני "מגן-דוד" צבועים על דלתותיה, נעצרה בכפר איטלקי לא הרחק ממנזר קתולי. נער כבן 12 ניגש אל החיילים שנסעו במכונית ושאלם באידיש האם הם יהודים. וכשנענה בחיוב סיפר כי כבר ראה מכוניות עם סימנים כאלה עוברות בכפר, ואכן חשב שהן יהודיות לפי סימן ההיכר של "המגן דוד", וזה כמה ימים ולילות הוא מתכנן איך לעצור אחת מהן; וכמה טוב שהם נעצרו והוא נוכח שחייליה באמת יהודים.
הנער הוסיף וסיפר:
במלחמה ברחו אביו, אמו, הוא, אחיו ואחותו לאיטליה. פתאום הופיעו הגרמנים, תפשו את ההורים ושלחום לגרמניה. אנשים איטלקים אספו את הילדים והחזיקום זמן-מה בביתם ואחר מסרום למנזר. גם שם התייחסו אליהם יפה, לימדו אותם, הרבו לספר להם על ישו, על תלמידיו ועל מעשי-החסד שלהם. כל יום הובילו אותם יחד עם ילדים נוצרים לתפילה בציבור בכנסיה. אולם הילד הגדול היה מתפלל רק למראית-עין, ובלחש היה אומר "מודה אני" ו"שמע ישראל", תפילות שזכר מבית ההורים. בחג-המולד הודיעו שתהיה תפילה גדולה ולרגל החג יכניסו את כולם תחת כנפי הדת הנוצרית. הנער פחד מאוד: אם יתנגד יוציאו אותם מהמנזר ואז יהיה יהיו הוא ואחיו ואחותו אבודים; ואילו אם יסכים – הרי שיביאו אותם לשמד, ונשמותיהם תהיינה אבודות… כמה לילות לא ישן ולבסוף החליט לפנות אל הנזירות ולהודיע להן כי יהודי הוא ובדתו הוא רוצה להישאר יחד עם אחיו ואחותו.הנזירה הראשית הקשיבה לדבריו והבטיחה לו, כי לא יעשה דבר נגד רצונו וכי כל רע לא יאונה לו. בחג המולד לא הלכו לתפילה וכך נשארו יהודים – ילדים יהודים.
הנער ביקש מן החיילים שיוציאו אותם מהמנזר. נהג המכונית נענה לבקשתו. נכנס למנזר ופנה אל הנזירה הראשית וביקש את הילדים – כי ילדים יהודיים המה. הנזירות לא התנגדו אולם הציעו שהחיילים ייקחו רק את הנער המבוגר ואת אחיו בן השמונה, ואילו את הילדה שהיא רק בת ארבע, ישאירו במנזר. היא אהובה מאוד על כולם, ופרט לזה – רק עתה קמה ממחלה. החייל שלנו לא הסכים להצעתן ועמד על כך כי ימסרו לידיהם כל השלושה. הנזירות נאלצו להסכים, והחיילים לקחו עמם את שלושת הילדים – את שני האחים ואת אחותם הקטנה, והביאום תחילה למחנה הצבאי, ואחר מסרום לבית-הילדים שבקרבת רומא, לטיפול ולחינוך. כעבור חודשיים הועברו הילדים על ידי אנשי הבריגדה לעיר חוף באיטליה ומשם העפילו יחד עם ילדים אחרים שנגאלו בדרכים דומות למולדת.
המכוניות הצבאיות, שנהגיהן היו אנשי היחידות העבריות היו נעות בכל הדרכים בארצות אירופה – איטליה, אוסטריה וגרמניה – ומופיעות במחנות ובבתי-הילדים שהוקמו זה עתה.
עצם הופעתו של החייל היהודי הנושא מגן-דוד תכול-לבן על שרוולו שימש בכל מקום מקור- עידוד לכל יהודי ובפרט לכל ילד יהודי… הם השתתפו בארגון בתי-ספר, חוות ומחנות הכשרה על יד המבורג, ברגן-בלזן, הנובר, ניהלו את ה"בריחה" בלינץ, זלצבורג, וכן גם עסקו בפעולה ברוכה זו בבלגיה ובהולנד, כשהועברו לשם בתפקידיהם הצבאיים כשלבם נתון בכל מלואו לילדים שנתייתמו ושהוברחו. לבית-הילדים שבפרופונדסט, על יד בריסל, באו חיילים והופעתם הייתה חג למאות הילדים, החיילים הביאו אתם את שקיות-השי שקיבלו מהארץ וחילקו את אשר בהן בין הילדים. הילדים נישקו את החיילים, התרפקו עליהם. ההתלהבות והשירה שפרצה בעוז מפי הילדים הזילה דמעות מעיני הנוכחים והחיילים כאחת, ורב היה הרושם ועצומה הייתה החוויה הבלתי-נשכחת.
חיילנו בהולנד נתנו דעתם לשחרור ילדים יהודיים ממנזרים, ודווקא כאן הצריכה הפעולה טקט-יתר, מכיוון ששלטונות הולנד עמדו לנו בצר בימי השואה ויחסם היה ידידותי, אך להחזרת ילדינו לחיק היהדות לא הסכימו על נקלה.
כשחיילנו חפצו למסור 3,000 חבילות שי שקיבלו מארץ-ישראל לילדי-ישראל הניצולים בהולנד וביקשו לדעת את כתובות הנוצרים שבבתיהם נמצאים הילדים – סירבה "הוועדה הממשלתית לענייני יתומי המלחמה" שנתמנתה על ידי המלכה לתת את הכתובות, והסכימה לקבל על עצמה את הטורח לחלק את החבילות בין הילדים, מבלי שהחיילים יבואו בקשר עמם או עם מאכסניהם… ודאב הלב, מכיוון שככל שהפעולה נדחית כן מתרחקים יותר הילדים מתקוות הצלה ומשאיפת הצלה.
גם יהודים נכבדים בני המקום הקפידו על פורמאליות ודחו את הקץ. גם כאן ננקטו פעולות הברחה אחדות, בעיקר כאות הפגנה לרצוננו וליחסנו לדברים, ומספר ילדים הוצא מבתי זרים והועבר למקומות מבטחים. הדבר עורר התנגדות, אך המבצעים לא שמו לב לכך, והילדים הועברו לארץ, בה גדלו, התבגרו והתערו כאזרחים רעננים. ממטה ההצלה של היחידות העבריות בצבא הבריטי הודיעו בלי הרף, כי יום-יום מגיעות אליהם קריאות: הושיטו יד, הוציאונו מידיים זרות…
מכונית מיחידת 178 חזרה מבלגיה וצרפת ואנשיה הביאו ידיעות האומרות: מצרפת רוצים לעלות אלפי ילדים, יתומים, שקשה לקבוע מספרם המדויק. אבל, הממשלה הצרפתית אינה מרשה עלית צעירים עד גיל 21. הם ביקרו בצרפת באחד מבתי-הילדים, ומצאו שם כמאה ילדים, ש-15 מהם קפצו ועלו למכוניתם וסירבו לרדת ממנה, חברינו לקחום עמם. מכונית אחרת שחזרה מבלגיה הביאה שלושה ילדים, כי התנאים לא הרשו לקחת יותר. מאות רצו לנסוע ולנטוש את בתי החסות. הילדים התרפקו על החיילים ורצו להצטרף אליהם ולנסוע לארץ. כתוצאה מראיית הדברים כהווייתם, הושמעה קריאת החיילים ברמה, ולוותה מיד במעשים: המכוניות שהיו בידי החיילים כבר שוטטו בדרכי גרמניה ואוסטריה, אספו עמם ילדים והביאום לבתי הילדים באיטליה, כשלב בדרך עלייתם ארצה.
מקור וקרדיט :
היחידות העבריות והבריגדה בפעולות "בריחה" והצלה – מוזיאון הלוחם היהודי …
