בן אברהם, שם עט של ניצול שואה שכתב כמה ספרים על התקופה הנוראה ההיא, היה נער צעיר באותם הימים ושהה בגטו לודז' ובמחנות במשך שש שנים ארוכות.
בגטו לודז' פקד את בן אברהם הרעב והחולי והוא שקע בייאוש. רק הודות למסירותה של אמו שחסכה אוכל מפיה וסיכנה את חייה כדי להשיג בעבורו תרופות ומזון, הבריא בן אברהם וניצל מגורלם של אלפי הילדים ובני הנוער שקיפחו את חייהם בגטו לודז'. הנער הצעיר ניחן בכישורים מכניים ורכש לו מיומנות במלאכת המכונאות – עובדה שהצילה את חייו.
לאחר חיסול גטו לודז' נשלחו בן אברהם ואמו לאושוויץ. בן אברהם הופרד מאמו ולא שב לראותה לעולם. מאושוויץ נשלח בן אברהם לשורה של מחנות עבודה וצער בצעדת המוות למחנה רוונסבריק.
משנשמעו צהלות השמחה עם השחרור לא מצא בן אברהם בקרבו כוח לעלוז. “אנחנו היהודים, לא צעקנו. רק בכינו ובכינו בלי הפסק”.
לזכר הורי היקרים ובני משפחתי
שלא שרדו בגיהינום הנאצי
העדות הזאת מוקדשת לילדים שיגדלו ויחרצו לימים את גורל העולם, בתקווה שבבגרותם לא ישכחו את הילדים שעל לא עוול בכפם סובלים מרעב ומתים במלחמות בגלל יהירותם של אלה שגם הם היו פעם ילדים.
0
