מאת: יעל הורוביץ
בכשאנוב שבפולין נולדה בתם הבכורה של בני הזוג וסרטיל. בהמשך עברה המשפחה לגרמניה, שם נולד הבן השני, אברהם (1928). שנתיים אחריו נולד נתן, אחיו הצעיר.
"בשנת 1937", מספר אברהם וסרטיל, "גירשו הפולנים משטחם לגרמניה ארבעה כמרים. מהלך זה הביא לגירוש פולנים מגרמניה לפולין, ובהם משפחתנו
כאשר אברהם היה בן 9 רשמו אותו הוריו לבית ספר פולני, אך מכיוון שלא ידע פולנית שובץ לכיתה א'. בינתיים, גילויי האנטישמיות הלכו וגברו ובתוך ימים ספורים סולק אברהם מבית הספר.
"עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הוכנסו יהודי כשאנוב ובהם משפחתי לגטו כשאנוב", משחזר אברהם. "לאחר תקופת שהייה בגטו העבירו אותנו למחנות. בתחילה הועבר אבי למחנה לעבודות כפייה בשם מרקשטט בגרמניה (שהיה חלק ממחנות גרוס-רוזן), בהמשך נלקח לשם אחי ולאחר מכן צורפתי גם אני.
המזון שניתן במחנה, ששימש לעבודות כפייה ליהודים, היה בשר סוסים. אבא, שהיה דתי מסורתי, סירב לאכול. כתוצאה מסרבנותו נחלש כוחו וחלה וכתוצאה מכך הוציאו אותו למחנה אחר. הייתה זו הפעם האחרונה שראיתיו"..
לבד במחנות הריכוז
"נשארנו לבדנו, אחי ואני", ממשיך וסרטיל. "אמנם התגוררנו בצריפים שונים אך היינו באותו מחנה, כך שראינו זה את זה במהלך היום. בין השנים 1942 ל-1945 הועברנו ממחנה ריכוז אחד למשנהו: פינפאייכן (5 אגמים), גרוס-רוזן, בוכנוואלד, דאוטמרגן ומשם לאלאך, מחנה ריכוז המסונף למחנה דכאו.
במחנה אלאך קיבל נתן דיזנטריה רצינית. מישהו נתן לו פרוסת תפוח אדמה לא מבושל וזה היטיב מעט את מצבו. כאשר העלו אותנו לרכבת בהמות שיועדה להביאנו אל מותנו, כולנו, ששרדנו אין ספור תלאות, היינו חלשים ומותשים. בשארית כוחי תמכתי באחי והצלחנו לעלות על הרכבת. בדרך, הגיעו כוחות אמריקאיים שהורידו אותנו מהרכבת ושחררו אותנו.
בסיום המלחמה הגענו למחנה עקורים פלדפינג בגרמניה. כאשר נודע לנו שדודינו שרדו גם הם את השואה, נערכה פגישה מרגשת והם הזמינו אותנו לגור בביתם בעיר פסאו שבאזור בוואריה עד שנסתדר. בינתיים נודע לאחי נתן על קיבוץ "כובשי הים" והוא החליט להצטרף לשורותיו".
קיבוץ כובשי הים, הכשרה ימית בגרמניה
בסיום מלחמת העולם השנייה, יזם שלמה שטנדל (לימים אבני), שורד שואה יליד פולין וממייסדי נוח"ם (נוער חלוצי מאוחד), את הקמתו של קיבוץ ימי במטרה להכשיר קבוצת שורדי שואה במקצועות ימיים לקראת העלייה לארץ ישראל. הוא עבר בין מחנות העקורים בגרמניה כדי לגייס מתנדבים ובשנת 1946, לאחר שאסף כ-30 בחורים וכמה בחורות, החל להכשירם בהלבמיילה שליד דגנדורף בגרמניה.
"חשבתי ללמוד רפואת שיניים וניסיתי את מזלי גם בעבודה במוסך", מספר אברהם וסרטיל. "משהבנתי שזה לא מתאים לי, החלטתי לבדוק אפשרות להצטרף לאחי ולחבריו בקיבוץ הימי. לקחתי אופניים, עליתי על רכבת והגעתי להלבמיילה. לאחר סיבוב במקום החלטתי להצטרף. חזרתי לבית דודיי ולמחרת בבוקר לקחתי כמה חפצים אישיים והתייצבתי בקיבוץ. למדנו ימאות. חלקנו למדנו מכונאות ואני הייתי בין הלומדים להיות סיפונאי".
