בצילום הפתיחה : אברהם ארי ותמונת משפחתו שנספתה בשואה (צילום: יעל הורוביץ)
רבקה וחיים ארי התגוררו בביאליסטוק שבצפון מזרח בפולין, בה גידלו את ילדיהם: אברהם (1928), אלי (אליהו) וחנה. גילויי האנטישמיות הלכו וגברו. באחד הימים נזרקה אבן לעברה של חנה בת ה-8 אשר גרמה למותה. מאוחר יותר הצטרף למשפחה בן נוסף.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה פלשו הגרמנים לביאליסטוק, אך שבוע לאחר מכן מסרו אותה לידי הרוסים. ביוני 1941 שבו הגרמנים וכבשו את העיר ולמחרת שרפו את הרובע היהודי. כ-3,000 איש אולצו להצטופף בבית הכנסת הגדול ונשרפו בו למוות. באותו זמן לערך הקימו הגרמנים את גטו ביאליסטוק וגירשו אליו כ-50,000 יהודים שנאלצו לחיות בצפיפות, רעב ומחלות.
"כשהחלה המלחמה שמענו הפצצות", מספר אברהם ארי. "הגרמנים נכנסו לביאליסטוק. כתוצאה מהסכם חלוקת גרמניה בין רוסיה לגרמניה, משפחתי ואני נשארנו בחלק הרוסי עד 1941. כאשר גרמניה תקפה את רוסיה הוכנסנו ע"י הגרמנים לגטו ביאליסטוק, שם שהינו כל המשפחה יחד במשך כשנתיים. החיים בגטו היו קשים, אנשים מתו ברחובות מרעב ומחלות.
באחד הימים אספו את כולנו במגרש המרכזי של העיר והפרידו בין הגברים לבין נשים וילדים. הייתי בן 12 לערך. ברגע האחרון אימא הצליחה לדחוף אותי לעבר קבוצת הגברים וכאשר חייל גרמני עצר אותי ושאלני לגילי, אמרתי: 17. כאשר נשאלתי למקצועי, עניתי ללא היסוס: מסגר. מובן שלא היה לי שום ידע בתחום המסגרות…
למזלי, החייל הגרמני האמין לדבריי ואיפשר לי לעבור ולהצטרף לקבוצת הגברים בהם אבא. לקבוצת הנשים והילדים ובהם אימי, לעומת זאת, היה פחות מזל. הם נלקחו לטרבלינקה ושם מצאו את מותם.
נלקחנו למחנה מיידנק. הפשיטו אותנו מבגדינו ולקחו את חפצי הערך, כסף, שעונים ותכשיטים. נשלחנו להתקלח וקיבלנו מדי עבודה שמעתה היו בגדינו.
ברכבת ממיידנק למחנה עבודה
"כאשר הודיעו שבעלי מקצועות נדרשים לעלות על רכבת בת חמישה קרונות שיצאה ממיידנק, כולנו נדחפנו מתוך תקווה שהעלייה לרכבת תזמן לעולים עליה יציאה לחופש ולחיים טובים יותר, תקווה שבפועל הייתה כידוע רחוקה מהמציאות.
אבא הצליח להיכנס לקרון הראשון ואילו אני, שהייתי מאוד רזה וחלש לאחר כשנתיים בגטו, הצלחתי איכשהו להידחק לקרון האחרון. יעדנו, כך התברר, היה מחנה עבודה בפולניה, שם הוצבתי לעבודה בשבירת סלעים לאבנים קטנות, עבודה פיזית קשה במשך שעות רבות מדי יום.
אבא, שהיה חייט במקצועו, הוצב לעבודה במיון בגדים של אסירים יהודים שהובאו למחנה. מפעם לפעם, כאשר פשפש בבגדים, הצליח למצוא חתיכות זהב קטנות שהוסלקו בכיסים נסתרים אותם החליף עם השומרים האוקראינים תמורת מעט אוכל וכך הצליח לשרוד.
בינתיים, אבא הצליח לשחד את אחד החיילים הגרמניים כדי שיעבירו אותי לתחנת עבודה אחרת, נוחה יותר. הועברתי למקום בו עבדה קבוצת אסירות יהודיות בתיקון גרביים ישנות.
הן היו גוזרות את החלק העליון הפרום של הגרביים ותפקידי היה להניחו בתוך מכונת הסריגה ולתקן את הנדרש. תודות לחושיי הטכניים, הצלחתי לפרק את המכונה ולערוך בה שיפור מסוים ששדרג את העבודה ועזר לנו לעמוד במכסה היומית הנוקשה שהוטלה עלינו.
הפקודות במחנה ניתנו בגרמנית, שפה שלא הכרתי, אך למזלי הצלחתי להסתדר בעזרת פענוח תנועות ידיים וכנראה גם קצת תושייה".
התחנה הבאה, אושוויץ
"בשלב מסוים", ממשיך ארי, "הועברנו למחנה אושוויץ-בירקנאו, שם קועקעה זרועי במספר B1183 שנותר כצלקת לזוועות לדיראון עולם. השהות באושוויץ הייתה מאוד קשה. רעב ומחלות ואין ספור גופות של יהודים התגוללו במחנה. אבא ואני חלינו בטיפוס. איכשהו יצאנו מזה. אחר-כך, כשהגרמנים חיפשו גברים בריאים כדי להטיל עליהם עבודות, אבא נלקח משם ויותר לא ראיתיו. נשארתי באושוויץ לבדי, יחיד ממשפחתי.
בתחילת 1943 הגיעו הרוסים לאזור והוציאו אותנו מהמחנה. זה היה חורף קשה, התבוססנו בנעליים קרועות ומרופטות בשלג הכבד והעמוק. לאחר הליכה אין סופית הגענו לתחנה. הועלינו על הרכבת שהביאה אותנו למחנה זקסנהאוזן, מחנה ריכוז גדול באזור ברלין. קיבלנו שק עשוי נייר כדי להתכסות אך הקור היה מקפיא. התחפרתי באדמה וכך הצלחתי לשרוד…
באחד הימים הגיעו חיילים גרמניים ושאלו אם יש בינינו מסגר. כמובן הרמתי את ידי. לקחו אותי למחנה דכאו, לעבודה במפעל בלאונברג שם ייצרו את הכנף למטוסי מסרשמיט. בין תפקידיי היה להכניס מנורה על הכנף. כעבור כתשעה חודשים הועברנו למחנה ריכוז אלאך הסמוך למינכן, שהיה מסונף לדכאו. יומיים לאחר מכן, התרגשנו לראות טנק אמריקאי שהגיע והרס את גדר המחנה. חיילים אמריקאיים זרקו לעברנו שוקולד. סוף סוף חופשיים!
עם סיום המלחמה ב-1945 הגיעו רבים משורדי השואה למחנות עקורים, אך אני רציתי לחזור לביאליסטוק עיר הולדתי, שכבר הייתה תחת שלטון רוסיה. במסעי לעבר רוסיה פגשתי יהודים שהזהירו אותי לא להמשיך בדרכי לנוכח האנטישמיות וכך חזרתי לגרמניה, למחנה דגנדורף".
