מאת: איריס ליפשיץ-קליגר
"הזיכרון הכי נורא שלי מצעדת המוות — היינו דחוסים כמו סרדינים בתוך הקרון. התחילו דחיפות. החלשים שילמו את המחיר. את הגופות לא פינו מהקרונות. אסירים לקחו אותן ו'ריפדו' בהן את דופן הקרון. אני ישבתי על גופות כאילו היו ספסל. עד היום אני לא יכול להאמין שלזה הגענו אז. יש דברים שבמהלך השנים נצרתי בלב כי העדפתי להאמין שהם לא באמת קרו, אבל כשאביך נח קליגר ז"ל פירסם את המאמר שלו על ה'קדיש ברכבת', הבנתי את כל הפלשבקים שבאו שוב ושוב על מה שהיה שם בקרון ולא הניחו לי כל השנים. אני אחד מהנערים בסיפור. כנראה בחרתי להדחיק".
אליעזר (האוזר) שמעוני נולד ב-1928 בהונגריה, וכנער במלחמת העולם השנייה נשלח לאושוויץ ואיבד את הוריו וחמשת אחיו ואחיותיו. הוא שרד בצעדות המוות, הגיע למחנה בוכנוולד ונותר שריד יחיד למשפחתו. ב-1947 עלה ארצה והיה בין מייסדי המושב השיתופי הדתי-לאומי ניר גלים הסמוך לאשדוד, שבו מתגוררים שורדי שואה מהונגריה. ב-1953 נישא לבחירת ליבו חנה, שורדת שואה ממחנה ברגן-בלזן, ונולדו להם שלושה ילדים – חיים, רחל וגיורא. היום יש להם 12 נכדים ו-31 נינים.
7 באוקטובר: "חשוב לי לומר שמה שקרה ב-7 באוקטובר לא דומה לשואה. אי-אפשר להשוות. אני חושב על המשרפות… שם זה היה חמש שנים. פה זה היה יום. כשצעדתי עם נכדיי במצעד החיים לציון 75 שנה לשחרור אושוויץ ועמדתי שם שוב מול המשרפות, איפה שרצחו את משפחתי, איפה שסבי ראה לאחרונה את אחיו ואחיותיו, איפה שאני התייתמתי ממשפחתי, איפה שאמא שלי הצילה אותי ברגעיה האחרונים — לא פעם חשבתי על כך שלו אז היו לנו מדינה וצבא כמו היום, כל זה לא היה קורה. עכשיו קרה לנו אסון גדול ב-7 באוקטובר, אבל הצבא שלנו התעשת והחזיר מלחמה שערה. השנה במצעד החיים יציינו גם 80 שנה לשחרור יהודי הונגריה בשואה. לו הייתי יכול מבחינה פיזית הייתי יוצא שוב לצעוד, בפרט בשנה זו, לצד משלחת שורדים מהעוטף".
0