"הייתי בת 4 כשהגרמנים נכנסו לבלגיה."
זוכרת את עצמי מתפנקת בכל עת על ברכיים של מבוגר אחר בבית: על הברכיים של אמא, אבא ושלושת אחיי הגדולים: הירש, יוסף ומנדל.
נהגתי להקשיב לשיחות הגדולים, של הוריי ושל אחיי אשר המתינו בדריכות רבה לנורא מכל.
אבא אמר: "אל תדאגו… אתם תברחו לדרום צרפת ואני כבר אדאג לקטנה….", אבל הוא לא הספיק.
בוקר אחד לקח אותי מנדל, אחי בן ה-16 לגן. כשחזרנו משם בשעות הצהריים לא הייתה נפש חיה בבית. מנדל מיד הבין… הגרמנים היו כאן!
מנדל ברח. ואותי? הותיר בבית לבדי… ילדה יהודייה בת 4 לבדה בעולם! יושבת בבית ריק בוכה ומפוחדת.
הייתה זאת מארי, הידידה של אחי, צעירה נוצרייה, שהגיעה לבדוק מדוע הוא לא הגיע באותו היום לאוניברסיטה. כשראתה אותי לבדי בבית, הבינה מיד שהגרמנים לקחו את משפחתי.
מארי החביאה אותי בביתה מספר חודשים, עד אשר הלשינו עליה הגויים. באישון לילה דפקו גרמנים על הדלת.
מארי ניסתה להגן עליי, למנוע מהם לקחת אותי, אך חטפה מהלומות קשות. נלקחתי על ידי הגרמנים למחנה 'מלין', שם חייתי בצריף עם עשרות ילדים. ככה כולנו, ילדים בני 4-5, התגוררנו בתוך צריף, בלילה לבדנו, וביום היינו חלק מאותם אסירים בוגרים במחנה.
הנאצים ראו בנו אסירים לכל דבר: הרעיבו אותנו, העבידו אותנו, בקור העז בחורף נהגו להפשיט אותנו ולתת לנו מטלות קשות.
חמישה ילדים קטנים חלקו מיטה אחת בלילה. היו לילות שמצאנו את עצמנו גם ישנים על הרצפה.
חבריי לצריף נרצחו באכזריות לנגד עיניי.
לא אשכח את היום בו נתנו הוראה לכולנו, ילדים בני 5 ו-6 לחפור בור. חפרנו, ללא כוחות, עייפים, רעבים. אחד הילדים מעד ונפל לבור. ילד אחר ניסה לעזור לו להיחלץ מהבור. איש הגסטפו שפיקח על העבודה, דחף חזרה פנימה את הילד שלא הספיק להיחלץ ונתן הוראה לכולנו לכסות אותו בעפר, חי! ככה קברנו אותו! בכינו בלב.
הרעב היה כבד ובכדי להמשיך ולשרוד במחנה התגנבנו לאיזור המטבח כדי להוציא מפחי האשפה שאריות של אוכל ואפילו קליפות של ירקות. בכל פעם קבוצה אחרת יצאה וחזרה עם שלל. את השאריות שהשגנו בלענו מהר מהר, כדי לא להיתפס "אוכלים". יום אחד נתפסה אחת הקבוצות ליד פחי האשפה וכל הילדים שהיו שותפים למעשה נרצחו כעונש על מעשיהם.
קאפו רחמנייה שהעבירה אלינו מזון לצריף גם נתפסה ונעלמה מחיינו.
הייתה זאת מלכת בלגיה שהצילה אותנו. היא נכנסה למחנה מחופשת לאחות. באמצעות הפעלת קשרים הוציאה בהיחבא את כל הילדים הקטנים והעבירה אותנו למנזר.
לאחר מספר חודשים הגיעו הגרמנים לחפש אותנו שם. אנשי המנזר מיהרו להחביא אותנו ברפת הסמוכה, על הרצפה, מוסתרים מתחת לקש.
כשהגרמנים לא מצאו אותנו במנזר הם הגיעו לחפש אותנו ברפת שבידיהם קלשונים. החלו דוקרים את הקש שעל הרצפה. אני שומעת באוזניי את צעדיהם ואת מכות הקלשון. מכה ועוד מכה, צעד ועוד צעד של נעליים כבדות ומאיימות. אני מבינה שאם אחד מאיתנו נתפס כולנו בסכנה גדולה. ואכן אחד הילדים נפגע קשות מדקירת קלשון, אבל אז הלא ייאמן קרה… משום מה הגרמנים נבהלו ועזבו את המקום.
אח"כ שמעתי שהילד הפצוע שהועבר לבית החולים לא שרד את הפציעה…
אחרי המקרה אנשי המנזר חששו להחזיק בנו ומסרו אותנו לבית יתומים. שם נשארנו עד תום המלחמה.
הייתי בת 9 כשהסתיימה המלחמה. הבריטים סגרו בפנינו את שערי הארץ. רק לאחר 3 שנים בהיותי בת 12 עליתי לארץ ישראל.
לימים נודע לי כי הוריי ו-2 אחיי, הירש ויוסף, נרצחו באושוויץ, אך התברר לי לשמחתי שאחי מנדל שרד את השואה וניצל. רק כעבור כ-60 שנה מהמלחמה, בשנת 2006, הצלחנו לאתר אחד את השנייה ונפגשנו בארץ בהתרגשות גדולה.
בארץ הכרתי את בעלי. כיום יש לי 4 ילדים, 10 נכדים ו 6 נינים.
אני שרה, ילדה יהודייה בת 4, ניצחתי את ציר הרשע הנאצי!
0