אחת הבעיות בגטו היתה הטיפול ביתומים שהוריהם נרצחו באקציות.
לילדים עד גיל 10 הוקמו בתי ילדים ופנימיות. "נורא מכל היה גורלם של הילדים הקטנים שנותרו ללא אם ואב, ללא אחים ואחיות – כל כך בודדים בים האינסופי של המוות. הנה אחד מהם – ילד כבן שש. החביאו אותו בעליית הגג, הוא שכב שם בין הקרשים אצל אנשים זרים שנתנו לו מחסה ובקול רם סיפר לעצמו סיפור. מלמל משהו על בית קטן ומיטה חמה, על ידיים רצחניות שחטפו את אמו ואת אביו, את שני אחיו ואחותו. תוך כדי דיבור הוא נרדם, תשוש ועייף. מי ישאר אדיש ולא יתרגש לנוכח תמונה כזו? לא יכולתי עוד להישאר שם. ירדתי מעלית הגג שבה ישן הילד ויצאתי לרחוב כאשר דמעות זולגות על לחיי".
גרגורי שור, רשימות מגטו וילנה 1941-1944, ע' 62 (יולי 1942).
בגטו היו עשרות יתומים בני 9-15 שהסתובבו בחבורות וגנבו מהבתים וממחסני המזון של היודנראט. רשויות הגטו וחברי תנועות הנוער השקיעו מאמצים רבים בטיפול בהם. משטרת הגטו רתמה אותם לעבודה מועילה. היתומים התארגנו בפיקוח מדריכים, לקחו לידיהם את ההובלה בגטו על ידי עשרות עגלות והוליכו בעגלות-יד מזון ממחסני היודנראט לנקודות החלוקה תמורת מזון ולבוש. קצין משטרת הגטו יוסף מושקאט הפעיל אותם והיה אחראי להם. הם גם פיקחו מטעם המשטרה על הניקיון בגטו ודיווחו למשטרה על עברות ניקיון.
"בנשף… התקיימה הופעה של ילדים, רובם יתומים אשר חיו בגטו כ"ילדים לא חוקיים", ללא אישורים מתאימים. הופעתם היתה מרשימה מאוד. רבים לא יכלו להבליג ובכו כשצפו בהופעתם של ילדים אלה, אשר לא ידעו ילדות מהי."
אלכסנדר (סניה) רינדזיונסקי, חורבן וילנה, ע' 85
במרס 1943 הקים גנס רשות מרכזית לטיפול בילדים ובני נוער עד גיל 16, שנועדה לפקח על בתי הילדים, על הפנימיות ועל הילדים העובדים במקומות השונים.
מתוך: יד ושם
מעדותה של צביה וילדשטיין על ניהול בית יתומים בגטו וילנה 1943-1941
היינו בגטו כחודש כשאני פגשתי בגטו את הילדים מהגטו הראשון שההורים שלהם נהרגו בפונאר (Ponar ). הם היו רעבים, אומללים, בבגדים קרועים. הם ברחו מבור המוות או מפונאר. ומי שמצא אותם, שוטרים ליטאים וכך הלאה, הביאו אותם בחזרה לגטו. כיון שזה היה בנשמה שלי התחלתי להתעסק. אני הייתי המזכירה של המחלקה האפידמולוגית. ביקשתי שישחררו אותי מזה ויתנו לי אפשרות לטפל בילדים האלה שחזרו מפונאר וחיו את מותם של ההורים, בלי שום עזרה. ילד זר, לא כל אחד רגיל לטפל בהם. ייסדנו בית יתומים של ילדות בבית הכנסת וגם בית יתומים של ילדים. זה היה 'הקינדר אינטרנט'. כשהיה אדם שידע לדרוש ודרש עם אופי מסוים אז לילדים היה מקסימום מה שיכלו לתת להם. מורים כמעט לא היו. המורים הלכו הראשונים. האינטליגנציה בכלל הלכה הראשונה. ישבנו כמה חברות וביקשתי אותם: תעזרו לי לארגן את הלימודים כי אני צריכה להתרוצץ ולסדר בבית הכנסת שתהיה פחות או יותר אוירה ביתית. כמה מורות סידרנו שעבדתי אתן קודם…
אנחנו קיבלנו בית אחרי שגירשו אותנו בארבעה בתים מהמדרגות. היינו מתאספים בחדר המדרגות, הייתי מביאה להם אוכל. מאין היה לי – העובדת של הורי בעלי גרה בעיר אחרי שהוקם הגטו והיא הפסיקה לעבוד אצלם אחרי שעבדה אצלם הרבה שנים. היא הייתה קונה ומביאה… אני קיבלתי חדר שאני חייתי בו כסטודנטית ומצאתי אותו ריק כשחזרתי מרוסיה איפה שהייתי בכפר, אחרי שהגרמנים הלכו והרוסים באו. אירגנו את בית היתומים והילדים חיו ולמדו עברית ועשינו ערבים ובאו פרץ מרקיש וסופרים כמו ברגלסון ואחרים, וכתבו הרבה בעיתונות שנוסד בוילנה אחרי הגטו בית ספר ליידיש והילדים באים. היו שם כמאה וכמה ילדים, אחר כך עוד.
מקור: ארכיון יד ושם 7038 – 3.O.
מקור וקרדיט : איגוד יוצאי וילנה והסביבה בישראל (קישור)
0
