מרים רוזן נולדה כ"מרגריטה", היא שינתה את שמה לאחר עלייתה לארץ ובחרה בעצמה את השם "מרים". היא נולדה להוריה בתאריך 12.5.1926, בת יחידה. הם גרו בעיירה קטנה על הגבול בין גרמניה, צ'כוסלובקיה ופולין. עייירה בשם "Gleiwitz". אימא הייתה אחות מוסמכת ואביה היה נכה מלחמה ממלחמת העולם הראשונה.
מרים למדה בבית ספר נוצרי בעיר, יחד עם ילדים יהודים נוספים. ילדותה נקטעה באיבה בעקבות פרוץ מלחמת העולם השנייה – השואה. בהיותה כבת 12, זיכרונה חי עד היום, עת שהיא מתארת איך זרקו אותה מבית ספרה וכן את שאר הילדים היהודים. ואפילו תאריך מדויק היא זוכרת – כתאריך שחולל את השינוי הגדול ביותר בחייה וסימל את מעברה מילדות לבגרות מוקדמת. ביום 9/.5.1939 היא נזרקה מבית הספר בעקבות גילויי האנטישמיות. תקופה מסוימת היא הייתה בבית, והיא מתארת איך בכל מקום היה כתוב: "אין כניסה לכלבים וליהודים".
מרים מתארת שהייתה בלונדינית ונראתה ארית, ולכן היא עשתה את הקניות לכל המשפחה. הוריה שלחו אותה ב"קינדער-טרנספורט" (רכבת הילדים) שיצאה מיד עם פרוץ המלחמה. היא הגיעה לבית דודתה באנגליה, שהתה שם כשלושה חודשים בלבד, לבדה. היא התחילה לימודים בבית ספר מקומי כמו כל שאר הילדים. לאחר כשלושה חודשים ובעקבות הגעת המלחמה לאנגליה, פינו את ילדי בית הספר לכפרים ליד לונדון ואף היא פונתה עמהם, שם חשבו שליהודים יש קרניים. לאחר לימודיה בבית הספר התחילה לימודי אחות מוסמכת, היא מתארת בחדות את האנטישמיות הרבה בציינה שבלימודים היא לא הצליחה מעולם, ואף חבריה היהודים לא, אך את הבחינות הממשלתיות (שהיו לא מוטות) – עברה בהצלחה גדולה
אימא של מרים הגיעה אחרי כמה ימים בעקבותיה לאנגליה, אך השהות המשותפת לא נמשכה זמן רב, היא מיד גוייסה לעבודה כאחות מוסמכת ומרים פונתה לכפרים סביב לונדון. אביה של מרים נרצח בשואה.
העלייה לישראל
מרים מספרת רבות על תקופת עלייתה ארצה, בהיותה כבת 22. היא הגיעה עם קבוצת מתנדבים אנגליים לארץ ומתארת את ההגעה: "הגענו עם האונייה לחיפה, ראינו סירות קטנות שבאו לאונייה הגדולה וצעקו: "חיפה בידיים שלנו!" "גירשנו את הבריטים!" אז רקדנו על האונייה. ירדנו מהאונייה והגענו לקריית חיים, שם היה מחנה שהבריטים עזבו, התמקמנו שם. היו מיטות ברזל מתקפלות, ילדים, נשים מבוגרים – כולם בצריף אחד. הלכו, חזרו, הגיעו אנשים, קנו לנו גלידה (למתנדבים), זה היה 12 ימים לפני קום המדינה. שמעתי את בן גוריון, אבל לא הבנתי אותו (הוא דיבר בעברית ולא הכרתי את השפה). זה היה יום שישי, ובשבת התחילו הפצצות הראשונות על תל אביב. נסעתי בשבת לבית רפואה הדסה ואמרתי להם: "אני אחות מוסמכת, אבל לא יודעת שום עברית", הם אמרו – "יופי", לקחו אותי לבית הכנסת, על השטיח שם היה מתנדב כמוני בחיל אוויר. הוא היה בחרדה בגלל הפצצה וצעק "went bira". עד היום אני שומעת את הקול שלו, הוא היה החולה הראשון שלי. החולה השני היה טבח מהצבא שנשרפה לו היד. וכך התחילו החיים שלי בארץ ישראל."
מרים התנדבה בצבא כל תקופה מלחמה ממש תחת אש חיה, היא ישנה בשדות יחד עם החיילים בתור בחורה. את בעלה מצאה שם – בצבא. הם התחתנו והקימו בית. היא מתארת איך בעלה היה זה שפיקד על הפעולה של פיצוץ המשטרה הבריטית ברמת גן, הוא היה המפקד על חבורה של יהודים מחופשים לערבים, הם הניחו פצצות במשטרה הבריטית וכך היא התפוצצה. בפעולה הזו דב גרונר נרצח, היא סיפרה על האנדרטה שהוקמה לזכרו ממש ממול המשטרה הבריטית.
מקור וקרדיט : הקשר הרב-דורי , מאגר סיפורי מורשת
לסיפור החיים המלא באתר הקשר הרב-דורי , מאגר סיפורי מורשת
0
