סיפור אהבה טרגי ועוצמתי בשואה ,בהרבה מזה של רומיאו ויוליה

מאת: נמרוד נגב

או אם תרצו – קופידון ושמו מנשה בלטמן:

כל המכתבים המסמכים והפתקים המקוריים הגיעו אלי מעיזבונו של מנשה בעזרתן האדיבה של שרה ורחל..

כאן זיקקתי סיפור אחד מתוך רבים אפשריים נוספים על אותה תקופה על עת השיחרור והאיתור בניצוחו של מנשה.

איתורה של אימי ע"י מנשה בלטמן (בן דודי) וחבריו מהבריגדה וניסיונותיהם להעלותה ארצה.

סיפור המתנהל בין שלושה פתקים, תמונה אחת ושלוש שנים 1942- 1945.

לפני כחמש שנים (סתיו 2011) ערכתי מסע שורשים לפולין, בין היתר לאושוויץ (שם אימי שהתה מיולי 44 עד ינואר 45).

כשעברנו ב"דרך המוות"- הדרך המובילה מרציף הרכבת לתאי הגזים, או למרכז ההרשמה (מבנה "קנדה", שם אימי עבדה), לפתע ראיתי פרח צהוב גדול, פורח מסנוור, מתחת למה שהייתה גדר מחושמלת. כאילו הוכיתי ממכת ברק, לא רק בשל עוצמת הצבע שלו, על רקע הישימון, המאפיין את פני המחנה הזה, אלא שלפתע הכה בי סיפור שסיפרה לי אימי:

אימי, שהייתה אז בתחילת שנות עשרים שלה, שהתה בגטו ראדום, שם התאהבה באיגנש. בלב המאפליה נישאה לו. "אהבה כזו נראתה רק באגדות", כך העידה בפניי חברה שהייתה שם עם אימי.

שניהם הגיעו לאושוויץ בנפרד. איגנש הקדים אותה במעט.

באחד הימים, כאשר צעדה ביחד עם קבוצת נשים, "בדרך המוות", למקום עבודתה שב"קנדה", צעדה בכיוון ההפוך ומהצד השני של הגדר קבוצת גברים.

לפתע שמעה אימי זעקה שקרעה את דיממת השגרה- "פולה!". היה זה איגנש, בעלה, שהבחין בה מהעבר השני של הגדר – אימי קפאה במקומה מעוצמת התדהמה. לשנייה נצטלבו מבטיהם. איגנש זרק, מהעבר ההוא של הגדר, חתיכת לחם, לעברה של אימי. כל קבוצת הנשים עטה על הלחם, פרט לאימי, שניצבה כנציב מלח על מקומה. שנל! שנל! מיהרה הקאפואית להשיב את הסדר לשורת הנשים. בעבורי, פרח מדהים זה, היה המקום בו נחתה חתיכת הלחם ההיא.

בדקתי היטב אם הפרח הזה אכן מחובר לקרקע. הוא אכן נבט מאדמה ארורה זו. לדברי המדריכה הפרטית שלנו (בת העיירה השכנה אושווייצים), היא מדריכה במקום כ- 14 שנים, מעולם לא ראתה כזאת…(תמונת הפרח הצהוב תחת הגדר החשמלית באושוויץ

 

פתק ראשון:

המכתב, בכתב יד, בגרמנית 22/7/45 4/8/45 (כפל התאריכים המופיע ברבים מהמסמכים, הם של הקבלה והמענה):

מנשה היקר. (מנשה הוא בן אחיה הבכור, שהצליח להגיע לא"י לפני המלחמה וכעת שירת בבריגדה. במסגרתה הגיע בסופו של דבר לבריסל, שם איתר את אימי. מנשה הוא ציר הסיפור הזה, או אם תרצו "השליח")

"אני מאושרת להודיעך שאני נמצאת בבריסל.

אני מאוד מבקשת ממך להעביר כתובתי ללוטק (אחיה, שהגיע לא"י באמצעות צבא אנדרס), מכיוון שאינני יודעת את כתובתו. האם חיים נמצא אצלך? (חיים-חנייק, הוא אחיו של מנשה, שהיה קצין בצבא האדום). האם יש לך את הכתובת של סדלה (אחות אימי, אם שני הילדים המוסתרים בדרום צרפת)?

בבקשה, ענה לי מהר ובפרוטרוט, אתה יודע שרק אתה נותרת לי.

איבדתי את בעלי אי שם במחנה הריכוז. שמו איגנש ישראל וולקוביץ. גם הוא יודע כתובתך.

בברכה כנה (מהלב) ונשיקות.

פולה שלך"

(משונה ביותר שנכתב בגרמנית ולא בכתב יד אימי, אבל כאילו היא הכותבת)

הכתובת היא כתובת חדשה, אך עדיין בבריסל

בפינה העליונה של מכתב זה, מוסף בפולנית, ע"י מנשה, עם שני התאריכים – "פגשתי את פולה ב ". (יש לי תמונות מאותה פגישה)

פתק שני:

מודעת חיפוש קטנה, גזורה מעיתון ביידיש:

"בלטמן פולה, נולדה ב- 19 בפברואר 1919, בעלך מחפש אותך.

כתבי ל (ברושטין 15 , שד' בורדו שאמלייר פיו דה דום)" – המקום המצוין הוא נקודה אסטרטגית, בלב דרום צרפת (האזור, שכנראה איגנש שיער שאימי תחפש בו, את שני בני אחותה, שמתה עוד בפריז, ב- 41. כנראה, שהידיעה על מותה והחבאת שני ילדיה בדרום צרפת הגיעה למשפחה עוד בראדום ואולי עוד לפני שרוכזו בגטו. נראה, שעם שליחת משפחתה מהגטו לטרבלינקה, הבינה אימי שהיא נותרה היחידה מהמשפחה ולקחה על עצמה את נטל נדר היעוד המשפחתי- לאתרם בתום המלחמה ולגדלם. איזו אופטימיות! השנה היא 1942. גרמניה בשיא כוחה.

משנישאה לאיגנש, מין הסתם חלקה עימו את הנדר הזה. מכאן שניחש היכן לחפשה בתום המלחמה. או שפוט נדברו ביניהם שאם תתפצלנה דרכיהם, יפגשו בצרפת, על עקבות ילדי אחותה.

הוא מחפש אותה והיא מחפשת אותו ושניהם מחפשים את הילדים המוחבאים של אחותה ועדיין לא יודעים שהם, עם מציאתם, הם הם שיפרידו ביניהם...

פתק שלישי:

קרע פיתקית, בכתב יד דכאוני, בפולנית. פתק שנראה כמו פתק S.O.S של ניצול, מספינה טובעת.

המעגל נסגר:

(6.12.45 19/12.45 פריז)

"מנשקה בבקשה תשלח את המכתבים האלה ואולי אתה יכול לכתוב אליו (לאיגנש) שישלח הניירות של הגירושים כי אני לא מסוגלת לכתוב לו את זה.

תהיה לי אח וחבר ותכתוב לו את זה . פולה, פריז 6/12/45 19/12/45" (סיום החתימה פולה עם קו שמוט מטה, סימן אופייני לדיכאון)

פתק זה נכתב מפריז, מין הסתם, מדירת אחותה המתה, לאחר שכבר איתרה והתאחדה עם ילדי אחותה.

פרט קטן אחד שכחה אימי בנדרה – לילדים האלה יש אבא והוא חי ורוצה להחזיק בילדים… (שרד את המלחמה כחייל צרפתי בשבי הגרמנים)

דילמה: התלבטות קשה כקריעת ים סוף! בכל החלטה יש ניצחון וקריעה גם יחד. מי ינצח? האהבה הטריה הבוערת, האיחוד מחדש עם בעלה אחרי שנות פרידה באימה? או, נדרה למחויבותה למשפחה? (מחויבות שתכלול לא רק הפרידה מאהובה והתחברות עם הילדים, אלא גם תחייב נישואין לזר המבוגר ממנה ב-14 שנים)

משהחליטה, לא הייתה מסוגלת לפגוש שוב את מבטו של אהובה. ודאי הייתה שוב קופאת כנציב מלח, כמו אז, באושוויץ ולא מעבירה לו את מסמכי הגירושים. אפילו לכתוב לו ולבקש ממנו את ניירות הגירושים לא הייתה מסוגלת .

וואו!

והיא החליטה.

הגשמת ההחלטה בתמונה המצורפת האחרונה, אשר לה קראתי "המשימה הושלמה"- פריז סוף 1945. (תמונה מדהימה, שכבר העליתיה כמה פעמים, בהקשרים שונים).

מימין לשמאל – הנרי, אימי פולה, אז עוד בלטמן, לימים פלשטיין, אריה (אז לוסיין) ומנשה.

(תמונת המשימה הושלמה):

בין לבין, אחרי החיפוש והפרידה הטרגית בין הנאהבים, חילופי מכתבים דרמטיים של חיפוש והפעם איתור של השורדים את המלחמה. כל משפחת אימי ששהתה בפולין נרצחו, היא השורדת היחידה. היחידים האחרים ששרדו את המלחמה הזו, היו אלה שלחמו בצבאות שמחוץ לפולין- צבא אנדרוס (הפולני שהצטרף לבריטים- לוטק אחד מאחיה של אימי), בבריגדה (מנשה בן אחיה הבכור), בצבא האדום (חנייק אחיו הצעיר של מנשה) ובצבא הצרפתי (אבי, אז בעלה של אחות אימי, שכאמור מתה בפריז ב-41).

ב- 25/06/45 הודעה מהגוינט שנשלח לקיבוץ של מנשה, בשעה שהוא לחם בחזית האיטלקית – אימי אותרה וכתובתה בבריסל.

22/07/45 מכתב למנשה שנכתב בכתב יד, בשם אימי, בגרמנית. (אולי כתב היד של המארח?) (למה היה צריך מישהו לכתוב בשמה?) מכל מקום במכתב הזה יש ההתחברות לאלה ששרדו את השואה (פרט לאבי…)- כמובן, מנשה, לוטק וחנייק, מתעניינת למיקומם ומבקשת להודיע להם. היא שואלת על הכתובת של סדלה אחותה! מתעלמת לחלוטין מקיומו של אבי, בעלה של סדלה…

02/08/45 מנשה מבקש ממפקדו שלושה ימי חופשה כדי לפגוש את אימי שאותרה בבריסל.

08/08/45 תמונות המפגש של מנשה עם אימי בבריסל.

ב 11/08/45 מנשה מקבל תמונה של ילדי סדלה – הנרי ואריה (אז לוסיין), מאחר שהתמונה נמצאה באלבום שלנו, אני מניח שתמונה זו התקבלה לבקשת מנשה בעבור אימי. היא ראתה אותם בשנת 38 שהגיעו לביקור מולדת עם אימם בלבד ושהו בראדום שישה חודשים בטרם חזרו. אריה היה תינוק בן מס' חודשים בלבד. הנרי היה בן 5 וחצי.

תמונת האיחוד עם בני אחותה, בפריז ברח' שמן דה קארייר מס'2. התמונה זו שקראתי לה "המשימה הושלמה", להערכתי, היא משנת 46. אין עליה תאריך.

אבל מנשה עדיין במדים ובפריז. עדיין, אבי נעדר מהתמונה, למרות שאין להעלות על הדעת, שהוא לא איתם, שהרי הוא שחיפש, איתר וליקט את ילדיו ממחבואם שבדרום צרפת. המעשה הראשון שעשה עם שיחרורו מהשבי, עודו לבוש בלויי מדי שיביו. מצורפת תמונת אבי מהשבי, יושב בשמאל התמונה עם המשקפיים.

פרק ב' (פרח באושוויץ):

פרק זה עוסק בסיפור הבלשי של ההתחקות על עקבותיו של איגנש וולקוביץ, אהבת חייה של אמי. בעלה לשעבר, אשר נאלצה להתגרש ממנו, עם תום המלחמה, לשם אימוץ הילדים של אחותה הגדולה, כפי שנדרה בעצמה לעשות בעודה בגטו ראדום אשר בפולין. נדר שלקחה על עצמה לעשותו למחרת האקציה בגטו ראדום, כששילחו את כל משפחתה לטרבלינקה. היא ידעה שזהו גזר דין מוות מיד עם ההגעה לשם והיא הפנימה שרק היא נותרה לנצור את סוד הסתרתם של ילדי אחותה בדרום צרפת (אחותה, סדלה מתה בנסיבות עלומות, עוד ב- 41 בפריז, בהיותה אך בת 29).

פרק זה לא יכול היה להיכתב לולי כישוריו המופלאים של רונן איזנברג ומסירותו לנושא.

תחילה הציק לי שאני אפילו לא יודע איך האיש הזה נראה (בקושי זכרתי שמו ומעדות חיצונית מאוחרת שמעתי על עיר הולדתו). הציק לי עם לא מעט ייסורי מצפון, כשבאחד הימים, כשאני כבר חייל משוחרר, הודיעה לי אמי קצרות, שאם אני רוצה לפגוש את איגנש, הודיעו לה שהוא נמצא כעת במלון הילטון ת"א- באותו רחוב שגרתי עם הוריי, לכל היותר 400 מטרים מביתי. לא יודע, עד עצם היום הזה, למה לא הלכתי לפגוש בו.

רונן הגדיל לעשות ומצא עבורי לא רק את תמונתו על גבי מסמך מתוך הגטו, אלא שגם איתר עוד מסמכים רבים הנוגעים לזוג האוהבים הזה, שהתחתנו בגטו. פרטים כמו- מקום עבודתו, מקום מגוריה של אימי לפני שנישאה לו, שהיה במפעל של אחד מאחיה יחד עם משפחתו, משפחת זושה, שזו אחות נוספת של אימי והוריה- סה"כ 9 נפשות. הם הוגלו למקום זה משהגרמנים גירשו אותם מבתיהם. ואז, רונן איתר לי גם את כתובת המפעל, היכן שאמי הועסקה בגטו- מפעל בשם "קורונה"… שבעבר היה בבעלות יהודית ועסק בעורות לנעליים איכותיות ושהגרמנים החרימו והסבו אותו למקום ריכוז הביזה מהיהודים, מיונו ואריזתו לקראת שילוח הביזה הזו לגרמניה.  רונן איתר לי גם את המסמך המעיד על נישואיהם של אימי ואיגנש וכתובתם החדשה. כך יכולתי בעזרת הפרטים הללו וטכנולוגיית "גוגל ארץ" לעקוב אחר אמי באותה תקופה.

עם הממצאים המדהימים הללו גדל לי התיאבון. לאן היגר איגנש? מה עלה בגורלו? האם ניתן לאתר לפחות את ילדיו? רונן מיד התגייס למשימה הזו וראו איזה פלא – מסמך אחר מסמך, רונן קירב אותי אט, אט למענה לכל שאלה משאלות אלה.

מתברר שאחרי הלם הפרידה מאמי, אישתו האהובה, איגנש מיהר מאוד להינשא שוב (לניצולת שואה אחרת) ויחדיו מיהרו להגר לארה"ב (כל המסע הזה השאיר עקבות ממוסמכים). רונן, באורח פלא ובכישרון בלתי רגיל, איתרם עבורי ושלח לי. ממסמכים אלה די ברור שאיגנש כבר התכונן להגר לארה"ב יחד עם אימי, אך בדרך, התחלפו לו הנשים.

אז אנחנו יודעים שהיגר לארה"ב, אבל ארה"ב ארץ גדולה מאוד – להיכן בארה"ב?

רונן כמו רונן, גם את הקושיה הזו פיצח. לא רק שאיתר להיכן, אלא ממש איתר את כתובתו ואיך שהוא הצליח ליצור קשר עם בן אחיו של איגנש.

משם הדרך כבר היתה קצרה לשיחת זום מדהימה של היכרות עם בן האח.

מסתבר שהם, שם, במשפחתו, לא ידעו כלום על קורותיו בזמן השואה. אחיו של איגנש סיפר משהו לבנו על אהבה גדולה שהיתה "שם" אבל לא הרחיב ופרט זה נשאר איך שהוא חקוק במוחו של בנו, שעימו שוחחתי שיחה ארוכה בזום. ילדיו של איגנש לא ידעו כלום כי אימם (המתקרב כיום, לגיל 100) אסרה לספר ולדבר על התקופה ההיא. ילדיהם כיבדו את רצונה ונותרו בלי שום מידע על קורות הוריהם בתקופת השואה. מאחר שכך, רצו להמשיך לכבד את רצון אימם ולא הסכימו ליצור איתי קשר, לפחות כל עוד היא בחיים. אבל, כן זכיתי לקבל תמונה של איגנש עם אישתו ושלו בנפרד, משם, בארה"ב. מאז עברו כמעט שנתיים ואין לי חדש מהם, למרות ששמרתי על קשר מסוים עם בן דודם.

זהו, תם פרק ב' לסיפור מופלא זה, שאין כמותו גם באגדות

 

0