שמי עדה איצקוביץ, נולדתי בישראל בשנת 1951. הוריי קלרה ז"ל ואברהם כהן נולדו ברומניה ועלו לארץ בשנת 1947 בעליה בלתי לגאלית. הם הוגלו לקפריסין לשנה והוחזרו לארץ בשנת 1948. עם עלייתם ארצה התיישבו בקיבוץ נגבה, התחתנו ועברו להתיישבות בקקון (קקון היה כפר ערבי שנכבש ועבר למשוחררי צה"ל) נולדתי בקקון ולאחר שנה לערך עברנו עם שאר המתיישבים למושב אמץ הסמוך (אמ"ץ- ארגון משוחררי צה"ל).
אני נשואה, אם לשלושה ילדים ושמונה נכדים. אחד מהם הוא לוטם, תלמיד כיתה ד' בבית ספר "צליל" ואיתו אתעד יחד את הסיפור על אבי, אברהם כהן, סבא רבא של לוטם.
אבי אברהם נולד בשנת 1928 בעיר פוקשן שברומניה. כשפרצה מלחמת העולם השנייה בשנת 1939 אבי היה בן 11. לפני המלחמה למד בבית ספר יהודי במשך ארבע שנים, לאחר מכן עבר לבית ספר לא יהודי בו למד במשך חצי שנה ולא יכל להישאר שם יותר. הייתה אנטישמיות גדולה מאוד, הילדים הלא יהודים התנהגו אל אבי מאוד לא יפה רק משום שהיה יהודי. שנאו אותו והתנהגו באלימות פיזית, כמובן שהתנהגות זו הייתה כלפי כל הילדים היהודים בבית הספר.
כשהיה בן 11 הגרמנים הגיעו לרומניה, ארץ הולדתו וכבשו אותה. אבי הבין שיש מלחמה והמדינה נכבשת על ידי מדינה אחרת אך לא הבין את החומרה וההשלכות של המלחמה. הם המשיכו די כרגיל את חייהם, קבלו מספר הוראות שהיה עליהם לבצע כמו: שעות מסוימות שהיה מותר להם לצאת מהבית, השעות היו מהשעה 08:00 בבוקר עד 18:00 בערב, הם היו צריכים להסתובב עם טלאי צהוב (סמל זיהוי של היהודים) המזון היה מועט מאוד, סבי שהיה נכה ממלחמת עולם ראשונה היה בעל הקלות ובזכות זה משפחתו קבלה קצבה של אוכל קצת יותר גדולה משל האחרים.
מכיוון שאבי היה ילד קטן בזמן המלחמה הוא נשלח על ידי הוריו לדאוג לאוכל למשפחתו, הוא היה יוצא בשעות הלא מותרות באמצע הלילה בסביבות השעה 03:00. הוא היה עושה זאת בזהירות ובמהירות רבה כדיי שלא ייתפס, ילד שהיה נתפס היה מקבל מכות רצח מהגרמנים.
בגיל 15 נשלח אבי לעבוד במחנה עבודה, המחנה עבודה היה קרוב לביתו ולכן חזר כל יום הביתה. הוא עבד שבעה ימים בשבוע. במפעל שייצר הסוואות למטוסים שהגרמנים נלחמו בהם. אבי הבין שהוא חייב לעשות את מה שאומרים לו, אפילו שזה היה קשה, הוא הבין שלזה הוא נדרש וכך עשה. בשלב זה עדיין לא הבין את חומרת המצב הנורא שאליו נקלעו במלחמה. אחיו הגדול של אבי נשלח גם הוא למחנה עבודה, אך המחנה העבודה שעבד בו היה רחוק מהבית והגיע לביקור רק פעם בשנה. זה היה קשה מאוד לאבי ולשאר בני המשפחה.
מקור וקרדיט : מאגר סיפורי מורשת – אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי (קישור)
0