מחבר היומן, עורך דין יהודי יליד 1906, מתאר את שגרת החיים המצמררת בגטו ורשה:
"באחד האולמות מונחת גופת אישה שנורתה אתמול בערב על ידי אוקראיני. ליד גופתה זוחל בנה בן הארבע. הוא נוגע בגופה הדומם של אמו ומושך אותה בשערות. הנוקשות שלה משעשעת אותו. הוא דוחף אצבע לתוך פיה הפתוח למחצה, נוגע בעיניים המזוגגות שלא רואות. לפתע הוא מתחיל לבכות. בכי מעורר רחמים".
לאחר סלקציה באומשלגפלץ, הכיכר בוורשה שממנה נלקחו היהודים למחנות ההשמדה, נשלח המחבר באפריל 1943 למחנה טרבלינקה וגורלו אינו ידוע עד היום.
לקראת המעבר לטרבלינקה כתב ביומנו: "אני מביט בשמיים הבהירים של חודש אפריל. יובילו אותנו לטרבלינקה בלילה. כאשר יאיר השחר כבר לא אחיה. החשבון פשוט – זו הפעם האחרונה שבה אני רואה את השמיים הכחולים בין העננים".
על חיי משפחתו שנספתה כתב:
"19 באפריל 1943. בעוד שבוע אהיה בן 37. נו, טוב, מה זה משנה? מבשרים לי שאמי נורתה. אני לא מזועזע. היא סבלה במשך תשעה חודשים – שרדה את מות בתה, את מות בעלה ואת ההכרח להסתתר במאורות מצחינות ומחניקות. אני מבין לפתע שלא הייתי מספיק רגיש כלפיה, שהגטו נטל ממני את הרכות והרגישות, ושהאכזריות ששלטה בכול נספגה בתוכי בדומה לקרני רנטגן".
היומן, שנכתב בפולנית ומכיל 28 עמודים, הגיע לבית לוחמי הגטאות בשנות השבעים, ובמשך שנים רבות נח לו בארכיון והמתין לתרגום ופענוח.
מקור וקרדיט : נועם (דבול) דביר
