בקבוצת דגניה אומצו ילדי טהרן בידי משפחות מאמצות,הוריו המאמצים של אורי בר היו משה ופנינה קיפניס הוריהם הביולוגים של ריבה תניק ,אסף ודניק ,מבין ילדיו של משה קיפניס הבן אסף שהיה גדול ממנו בשנה ,התיידד עם אורי ובדף הזיכרון שכתב לזכרו הדגיש את טוב ליבו של אורי שהיה נכון לעזור לו בכול שביקש.
כיוון שאורי הגיע בגיל 13 לקיבוץ דגניה, החלו ההכנות לחגוג לו בר מצווה , ישב אורי וכתב מכתב שבו דן עם עצמו בנושא (הרהורים) ,במכתבו כותב אורי ,כי את עול המצוות כבר נשא שנים קודם בדרכו בנדודיו בין פולין,סיביר,אוזבקיסטן ופרס (אירן) ,דרך שבהם התחסן והתבגר .
זוכר הוא את יהדותו ובאם היה ספק ,ילדי הגויים שסביבי הפליאו בו מכותיהם בהזכירם את יהדותו,עד הגעתו לגן עדן בארץ ישראל ,אך אין טוב בלי רע וכאן עליו ללמוד מנהגים ושפה חדשה וכמובן את תורת העבודה.
אורי גם איחל לעצמו כי בתום המלחמה יגיעו צעירים רבים כמוהו לארץ ישראל ואז יוכל גם הוא לקבלם ולעזור להם להיקלט בארץ, אך בעיקר יחל אורי לעצמו, שהוריו יגיעו ממחנה המעצר בקפריסין ויראו את ביתו החדש בקבוץ ופועלו.
כאשר הגיע אורי וחבריו לכיתה י' ,החלו אימונים ובהכשרה צבאית של בני דגניה וחברי הקבוצה ,בידי בחורים שנשלחו מטעם ההגנה ,מעבר ללימודי הלחימה וקרב המגע הרגילים למד אורי קשר ושימוש במקלע .
כאשר פרצה מלחמת השחרור ,התנדב אורי להתגייס לצבא ,אך נדחה בידי וועדת הגיוס הקיבוצית , משום שהיה בן יחיד ,אורי נשאר בקבוצת דגניה והתנדב לכוח ההגנה של קבוצת דגניה, והשתתף בימי הקרבות על הגנת דגניה.
בעמדה שליד שער קבוץ דגניה התכנסו חיים פז,אורי בר,יהודית ברקוביץ ויויה ברק (שפירא) חיים פז קבל את מקלע הלואיס ,ששימש אותו בתחילה לחפות בירי על חבריהם שנדחקו ונסוגו ממשטרת צמח לכוון גדרות הקבוץ,דרך השדה הפתוח בין משטרת צמח לגדרות ושער דגניה ,היה שדה מוות לנסוגים באין מחסות להסתתר בהם בדרכם,חלקם נורו ונפלו חלקם הגיעו בשארית כוחם לדגניה.
לאחר מכן הפנו הלוחמים את נשקם וירו על הכוח הסורי המשוריין והרגלי שנע לכוון שער הקבוצה והגדרות על מנת לפרוץ לחצר הקבוץ, תפקידו של אורי היה כאחראי על רימוני היד שאותם היה צריך להשליך כארטילריה על כוחות האויב, אלה שאורי השיג רובה והחל יורה לכוון האויב.
בשלב הזה נגמרה התחמושת בצלחות מחסניות הכדורים של המקלע,אורי התיישב והחל לטעון את המחסניות שהתרוקנו מכדורים ,הירי מעמדת המגן כנגד הטנקים והרגלים שהתקדמו לכוון דגניה ,משך את תשומת ליבם של הכוחות הסורים .
אחד מהטנקים הסוריים ירה פגז על העמדה ממרחק של שלוש מאות מטר ופגע בה פגיעה ישירה ,מפגיעת הפגז נהדפו חיים ויויה על הקיר האחורי של העמדה וניצלו ,יהודית ברקוביץ נהרגה מרסיסי הפגז שהמשיכו וערפו את ראשו של אורי שנהרג במקום.
אורי ויהודית נקברו בבית הקברות בחלקה הצבאית בקבוצת דגניה.
חודש לאחר מותו של אורי החליטו חיים פז ורעייתו רוחלה (חברו שניצל בעמדה המופגזת)לקרוא לבנם הבכור שנולד אורי , כשתמה מלחמת העולם השנייה ולאחר הקמת המדינה הגיעו הוריו משה (מאוריציוס – ריצי) ויוליה בר ממחנה המעצר בקפריסין, שבו שהו עקב תפיסת אונייתם, בידי הצי הבריטי בדרכם לארץ ישראל.
לצערם של הריו של אורי הם הגיעו לארץ ישראל ,לאחר נפילת אורי בר בדגניה, בקבוצת דגניה התנדבה חיותה בוסל (אלמנת יוסף בוסל ) מקבוצה דגניה לאמץ את הוריו של אורי בר ולעזור להם להתערות בארץ , היא אף ארגנה להם תרומות להקלת קליטתם בעת שהתיישבו בעיר חיפה ,קיימת התכתבות של חיותה בוסל עם דוקטור ישעיהו שפירא למציאת מקורות כספיים לעזרה זאת.
באחד המכתבים משנת 1949 ,שנותרו מהתכתובת של חיותה בוסל עם ישעיהו (שייק) שפירא ,המאמץ וקרוב המשפחה של אורי בתקופת עלייתו לארץ בחוות הלימוד בירושלים ובעת קליטתו בקבוץ דגניה לאחר עליית הורי לארץ והשתקעותם בחיפה .
כתבה חיותה בוסל כי החליטה להעניק להוריו של אורי חמישים לירות כהלוואה ומבקשת מישעיהו להעביר את הכסף להוריו על מנת שיוקל להם מעט בקליטתם בארץ,עוד הוסיפה חיותה כי היא מצפה לביקור הוריו כאשר החום בעמק הירדן ירד מעט ,וכמובן שתעזור ככול יכולתה בקליטתם בארץ.
סיפורו של אורי בר ז"ל ,סיפור אישי מרגש והיסטורי
0