מאת: אלדד בק
סיפורם של האחים גניה ויוסף קופף מכיל את ניגודיה הקיצוניים של המציאות הפולנית אל מול פני השואה, מציאות מורכבת של מצילים ושל רוצחים, של אור וחושך והרבה מאוד צללים. גניה שרדה את מלחה"ע השנייה הודות לשכן פולני ששיכן אותה בבור שחפר באסם ביתו, תוך סיכון חייו וחיי בני משפחתו. יוסף היה מראשוני המורדים במחנה ההשמדה סוביבור, ברח ליערות, שרד את המלחמה בחברת פרטיזנים, איתר את אחותו לאחר שחרור פולין מהכיבוש הגרמני ושב לעיירת הולדתם כדי לקחת מחברים רכוש שהשאיר בידיהם. הוא נרצח בידי חבריו וגופתו נעלמה, בעוד גניה, שכל משפחתה נרצחה, עלתה לישראל והקימה משפחה חדשה. 78 שנים לאחר היעלמותו של יוסף מקווים צאצאיה של אחותו למצוא בקרוב את עצמותיו ולהביאן לקבורה בישראל.
מרד האסירים במחנה ההשמדה הגרמני סוביבור, ב־14 באוקטובר 1943, הוא אחד מסיפורי הגבורה הנדירים השזורים בתולדות השואה. אסירים יהודים הצליחו לחסל 11 מאנשי האס.אס ושלושה שומרים אוקראינים שהפעילו את המחנה, תפסו את נשקם וארגנו בריחה המונית של מאות אסירים. רוב הנמלטים נלכדו ונרצחו. בעקבות המרד החליטו הגרמנים לחסל את מחנה ההשמדה על יושביו. למרד הגדול קדמו ניסיונות בריחה רבים של אסירים, אך אירוע אחד נתפס – לפי עדויות הניצולים המעטים מסוביבור – כנקודת מפנה בתולדות המחנה. היה זה המרד הקטן שהנהיג יוסף קופף יחד עם אסיר נוסף, שלמה פודכלבניק, ב־27 ביולי 1943, חודשיים וחצי לפני המרד הגדול.
יוסף ובני משפחתו גורשו על ידי הגרמנים מביתם בעיירה טורובין שבמזרח פולין, לא הרחק מלובלין. כשהוא בן 21, נשלח ככוח עבודה טרם השמדה לסוביבור. גניה פונתה עם שאר המשפחה לאיזביצה, הצליחה לברוח מבית הכנסת שבו רוכזו היהודים לפני רציחתם ושבה לטורובין, שם הוסתרה ע"י אותו שכן טוב לב. ביום "המרד הקטן" יצאו יוסף ושלמה לעבוד ב"וואלדקומנדו" (קומנדו היער), שהורכב מכ־40 אסירים – יהודים מפולין ומהולנד. תפקידה של הקבוצה היה לכרות ביערות הסמוכים לסוביבור עצים, ששימשו לשריפת גופות הנרצחים בתאי הגז לאחר שהתברר למפקדי המחנה שאין יותר מקום לקבור אותן, ולבניית צריפים ומחסנים חדשים.
0