מאת: דיאן הרבסט
ב-30 באפריל 1942, פיליפ לזובסקי בן ה-11 נצפה על ידי נאצים מחוץ למקום המסתור של משפחתו בגטו היהודי ז'טל, פולין. הוא נצטווה מייד להגיע לכיכר , למקום האיסוף כדי להצטרף לאלפי יהודים אחרים.
שם הוא צפה באימה בחייל נאצי רוצח בשמחה תינוק יהודי יונק בשד אמו.
"הוא ניקב את הכידון שלו דרך התינוק, סובב אותו מעל ראשיהם של האנשים וזרק אותו כמו כדורגל", אומר לזובסקי, כיום אזרח ותיק בן בארה"ב 91, למגזין -PEOPLE בגיליון השבוע.
על בימה עמד קצין נאצי וחילק אנשים לשתי קבוצות. או שהוא הפנה את אצבעו שמאלה – לאלו שנבחרו לחיות, כולל אחיות, רופאים, חייטים, "שיכולים להועיל" – או ימינה, "אלה שעומדים להיירות", מסביר לזובסקי. "ראיתי את כל הקשישים וכל הילדים הצעירים הולכים לכיוון הזה".
תוך דקות בודדות שהפרידו בין לזובסקי לחיים או למוות, הוא הבחין באישה זרה שהחזיקה בתעודת אחות ועומדת עם שתי בנותיה הקטנות. הוא שאל אם היא תיקח אותו כבנה.
"היא הסתכלה עליי בחביבות כזו ואמרה, 'אם יתנו לי לעזוב עם שני ילדים, אולי יתנו לי לעזוב עם שלושה. תחזיק את השמלה שלי'. והלכנו לצד החיים", הוא אומר, קולו רועד מרוב התרגשות . "ראיתי את הגברת רק 15 עד 18 דקות, אבל מעולם לא שכחתי אותה."
הילד לזובסקי ישוב בשלום למשפחתו, אך באוגוסט 1942 חזרו הנאצים לטבוח בשאר היהודים בגטו. בעוד אמו דחפה אותו מחלון כדי לעזור לו להימלט מהמוות, היא אמרה לבנה: "ספר לעולם מה קרה".
המילים האחרונות הללו הנחו את לזובסקי, שחולק את סיפורו המצמרר לא רק כדי להגשים את משאלתה האחרונה של אמו, אלא גם בגלל שהוא "נורא, נורא נסער" מהחדשות הקבועות מדי על אלימות אנטישמית בארה"ב.
בעוד אמו של לזובסקי, שניים מאחיו ואחותו נרצחו באופן טראגי על ידי הנאצים, הוא שרד בנס לצד אביו ואח נוסף, שכולם מצאו מקלט ביער במשך שנתיים לפני שהגיעו בסופו של דבר לאמריקה ב-1947.
בצילום: הנער פיליפ לזובסקי , 1945 , אחרי שנתיים ביערות
שנים אחר כך יזכה להפתעת חייו. לאחר שהשתקע בברוקלין, לזובסקי השתתף בחוסר רצון בחתונה של חבר לכיתה ב-1953.
"לא היו לי את הבגדים המתאימים, לא ידעתי לרקוד", הוא אומר.
אבל הוא הלך ובסופו של דבר שוחח שם עם אישה צעירה בשם גלוריה.
"כשהיא שמעה שאני מבייליקה [העיירה של משפחתו לפני הגירוש לגטו], היא אמרה, 'אלוהים אדירים! אמא של החברה הכי טובה שלי רות הצילה ילד מבייליקה'", הוא מספר. "וכשהיא סיימה לספר לי את הסיפור, אמרתי, 'אני הילד!'".
הוא גילה שהאישה שהצילה אותו, מיראן רבינוביץ, גרה כיום בהרטפורד, קונטיקט, והתקשר אליה. "אני כל כך שמח לשמוע שאתה חי!" היא אמרה לו בטלפון.
לזובסקי כתב לה למחרת: "לא שכחתי ולא יכולתי לשכוח אותך… חיפשתי בכל מקום למצוא אותך, אבל כמו שאומר התלמוד 'יבוא היום', והיום אכן בא. "
עד מהרה ביקר את מרים וראה את בנותיה. שתי הילדות הקטנות שהיו איתן בשורה בזמן השואה היו אז כבר נשים בוגרות, בנות 18 ו-19. מהר מאוד התחבב על אחת מהן, רות. התחושה הייתה הדדית.
"אהבתי את המראה שלו, הוא היה מאוד ידידותי", אומרת רות למגזין-PEOPLE, "והתאהבתי".
אומר לזובסקי: "הרגשתי בלב שהיא האחת בשבילי, כי היא עברה כל כך תלאות הרבה ממה שאני עברתי".
בשנים שחלפו מאז שנישאו ב-1955, הפך לזובסקי לרב הוותיק של בית כנסת בהרטפורד וגם הפך לנציג בכיר בסנאט של מדינת קונטיקט – שם הוא ממשיך לכהן עד היום.
בינתיים, לו ולרות נולדו שלושה בנים והפכו לסבא וסבתא שבע פעמים.
בנם אלן – חבר הנהלה בן 61 של הליגה נגד השמצה ו-NAACP – אומר שלזובסקי היה "חתן לדוגמא " שהסיע לעתים קרובות את הוריה של רות, מרים ומוריס, ברחבי העיר וטיפל בהם בנאמנות ובמסירות . עד סוף חייהם.
0
