במשך שנתיים ישבה חנה במסתור ליד הדלת כדי להקשיב לצעדים העולים מחדר המדרגות
חנה גפרית נולדה בשנת 1935 בעיירה ביאלה ראווסקה שבפולין להוריה הרשל וזיסלה הרשקוביץ. עם הכיבוש הנאצי נאסר על חנה ללמוד בבית הספר בעיירה, ועל כן החלו הוריה ללמדה. בסוף 1941 הוקם גטו בעיירה, אך משפחתה של חנה הורשתה להתגורר מחוץ לגטו מכיוון שאמה שימשה תופרת לכוחות הכיבוש הגרמניים. ההורים ביקשו להסתיר את חנה אצל משפחה פולנית עד תום המלחמה, אך חנה סירבה להיפרד מהוריה והגיעה אל מקום המסתור שלהם – בור תפוחי אדמה של משפחה פולנית.
בסוף 1942 גורשו יהודי העיירה להשמדה בטרבלינקה. אביה של חנה ניסה להשיג תעודות מזויפות, אך שכנתם, גברת מושלקובה, הצליחה לגייס רק שתיים – לחנה ולאמה. האב נאלץ להיפרד מהן, ולא ידוע מה עלה בגורלו.
חנה ואמה הוסתרו במשך שנתיים בוורשה בדירתם של בני הזוג סקוברונק, חסידי אומות העולם. אמה של חנה סייעה בניקיון, בבישול, בתפירה ובהכנת שיעורים עם בנותיהם של בני הזוג סקוברונק.
במשך שנתיים ישבה חנה ליד הדלת כדי להקשיב לצעדים העולים מחדר המדרגות. נאסר עליה ועל אמה להציץ מבעד לחלון ולנעול נעליים כדי שלא יישמעו צעדיהן. בחג המולד, כשאירחה משפחת סקוברונק אנשים בביתה, הסתתרו חנה ואמה בתוך ארון. בחשכת הארון דמיינה חנה שהיא עפה למרחבים, חופשייה כפרפר.
בני הזוג סקוברונק הסכימו שחנה ואמה ימשיכו להסתתר בביתם בתנאי שאם יגיעו אנשי הגסטפו, יירדו לקומה החמישית ומשם יקפצו אל מותן. יום אחד טיפסו גרמנים במדרגות. חנה ואמה החלו לרדת אל הקומה החמישית. למזלן עלתה אחת מבנות המשפחה במדרגות ומיהרה להעלותן לעליית הגג וכך הצילה את חייהן.
לאחר שתעודותיהן נשרפו בהפצצת ורשה, התחזתה חנה לפולנייה אדוקה. חנה ואמה הובאו כאזרחיות פולניות לאומשלגפלץ ומשם נשלחו למחנה עבודה בזנפנברג ליד לייפציג ועבדו בבית חרושת של AEG .
כאשר התקרב הצבא האדום ללייפציג, ברחו חנה ואמה מהמחנה. הן שוחררו על גדת הנהר אלבה ובתום המלחמה שבו לעיירתן. הן גילו שמכל בני המשפחה שרדו רק הן ועזבו את העיירה למחרת הגעתן. הן הגיעו ללודז', ושם נישאה האם ליוסף קופרשמיד, ניצול שואה שאשתו ובתו נרצחו. לאחר שנה נולד אחיה של חנה, אברהם.
בינואר 1949 עלתה חנה לישראל, ומאז היא מתגוררת בתל אביב. היא למדה בבית ספר לסיעוד, שימשה אחות בריאות הציבור בשכונת עג'מי וניהלה שם סניף של "טיפת חלב". לאות הוקרה על עבודתה המסורה זכתה חנה בפרס עבודה על שם נמיר. היא המשיכה לשמש אחות ראשית באגף לרפואה ציבורית בעיריית תל אביב עד פרישתה לגמלאות.
בעזרת נעמי מורגנשטרן כתבה חנה את הספר רציתי לעוף כמו פרפר, ובו מתוארות קורותיה של חנה בשואה. הספר תורגם לשש שפות ומשמש בסיס לפעילות חינוכית רחבה בארץ ובעולם. חנה מתכתבת ונפגשת עם קוראיה מכל העולם.
חנה נשואה ליצחק, והיא אם לעופר וסבתא לשלושה נכדים.
חנה גפרית – Yad Vashem
ראו גם :
רציתי לעוף כמו פרפר – ויקיפדיה
במשך שנים ארוכות חנה גופרית (82) לא שיתפה אנשים בכך ששרדה את השואה. היא עלתה לישראל בגיל 13, במטרה לחיות חיים רגילים לכל דבר ולהשאיר את העבר מאחור. "אספתי את כל הזיכרונות שלי מהשואה לתוך קופסה ואת המפתח זרקתי לים", משחזרת חנה את השנים הראשונות בארץ, "בתוך תוכי ידעתי שאני מנצחת, ניצחתי את הרע שבאדם, אבל במשך שנים רבות לא סיפרתי שאני ניצולת שואה. כבר היו לי נכדים ועבדתי בתור אחות ראשית באגף לרפואה ציבורית בעיריית תל אביב, כשקיבלתי טלפון להמליץ על אחות שתלווה משלחת של תלמידים לפולין. הטלפון הזה עשה לי משהו, המגירה שבלב נפתחה וזה היה רגע של אמת".
את הרגע הזה אימצה חנה בשתי ידיה. שם במחנה טרבלינקה, כשהזוועות שהתרחשו על אדמת פולין לא נעלמו מפני השטח, חנה הבינה שהיא חיה כדי להנציח את הזיכרון. זיכרון על ילדה יהודייה שנולדה בעיירה ביאלה ראווסקה שבפולין. אותה אחת שעברה בזמן השואה ממסתור למסתור, מבור תפוחי אדמה של משפחה פולנית לשנתיים בדירתם של משפחת סקוברונק, חסידי אומות העולם. אותה ילדה שהמשיכה והתחזתה לפולנייה, וכך בניגוד לכל הסיכויים ניצלו חייה. למעשה, מתוך ארבעת אלפים תושבי העיירה, 35 מבוגרים ושני ילדים בלבד ניצלו. חנה היא אחת מתוך שניים.
מקור וקרדיט :
חנה גופרית עם מסר מרגש ליום הזיכרון לשואה ולגבורה – Mako
0
